מו"מ חשאי ובלי הדלפות
 
לאורך דורות רבים, 80 שנה של מחלוקת גדולה בעם היהודי ובחברה הישראלית, ניצבת האיבה בין השמאל לימין על כתפיהם של שניים: דוד בן גוריון וזאב ז'בוטינסקי. האחד איש המעשה שחדוות הרוח והספרות בערה בו, והאחר איש הרוח, משורר וסופר, שלהט פוליטי הוליך אותו אל מחוץ לקונצנזוס.
 
מי שניסו לשפוט בין המחנות ההיסטוריים – ומי שבשמם ממשיכים לקיים את האיבה ביניהם – נכשלו תמיד בהבנתם של שני האישים ובמה שהביאו עמם לתנועה הציונית ולמהלכים שהביאו להקמת המדינה, ואחר כך לדרכה המדינית, הכלכלית, החברתית והתרבותית. נכשלו משום שלא השכילו להבין או משום שסירבו להבין. ובכל מקרה הכשילו דורות רבים להאמין שהקרע ההיסטורי היה חייב להיות ובלתי הפיך מאז ועד היום.
 
במדינות תאטרון אחרות מרבים לעסוק באירועים היסטוריים ובדמויות היסטוריות. אצלנו זה קורה פחות מדי ולעתים נדירות, ורק כאשר יש איזשהו סממן שערורייתי בסיפור. אבל אברהם ב. יהושע מביא במחזה שלו אירוע שהיה יכול להיות מכונן את תולדות המדינה ומשנה את פניה, והוא נותר ביומנים ובמכתבים של המשתתפים בו.
 
האירוע המדובר הוא סדרת פגישות חשאיות בין בן גוריון וז'בוטינסקי שהתקיימו ב-1934 בלונדון, ביוזמת אבי חברת החשמל פנחס רוטנברג. ברקע מהדהדים פרשת רצח ארלוזורוב והניסיון של השמאל הסוציאליסטי להניח אותו בהתלהמות רבה לפתחם של אישים בימין הרביזיוניסטי, להביא להרשעתם ברצח ולהטביע אות קין במצחה של התנועה כולה.
 
מנגד מהדהדת ברקע עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה והתפשטות הנאציזם האנטישמי-אימפריאליסטי אל רחבי אירופה עוד לפני שהתותחים רעמו. גם ההתייחסות השונה לאירועים האלה ולמשמעותם יצרה מחלוקות ועוינות.
 
ואם נוסיף על כך את הקרע הפוליטי בתנועה הציונית, את ההתנגדות לקיומה של ההסתדרות הכללית כגוף בעל זהות מפלגתית ולא רק כמייצגת את זכויות העובדים, נוכל להבין שיוזמת רוטנברג הייתה בזמן הנכון.
 
אם יצלח המפגש החשאי בין שני המנהיגים היריבים, ואם יתקיים ללא הדלפות ובלי ידיעת המקורבים לשני האישים, ההישג יעצב, כך האמין, ציונות שפויה ומאוחדת שתוכל להתגבר על כל הפערים מבית ועל המוקשים בחוץ.

 
רמי ברוך וגיל פרנק, "הילכו שניים יחדיו", צילום: יח"צ
 
מסר לימינו אלה
 
המחזה של יהושע מתמקד בשתיים משמונה הפגישות, ובעיקר במרכיב האנושי המיוחד של השניים אשר כמתועד הדדית על ידם, למדו להעריך ולכבד איש את אויבו, אך לא הצליחו להביא את המפנה.
 
כפי שזה מתואר במחזה, האשמה תלויה במשאל עם בהסתדרות שדחה את ההסכם ההיסטורי שהושג בין השניים, אך גם בז'בוטינסקי שבחר לדבוק באידיאות שטיפח ולא הבין כי עמדותיו שלו וראייתו המפוכחת של הסכנה הנאצית מחייבים אותו להרכין את ראשו ואת גאוותו.
 
יהושע נזהר שלא לומר כך במפורש, אך ככל שנוקפות השעות אחרי הצגת המחזה כך גם גוברת בי התחושה שמעבר לסימפטיה – ואם תרצו גם לנוסטלגיה אל מנהיגות של שאר רוח - יש מסר לימינו אלה. יש חרדה לשסע ההולך והופך מדי יום לתהום שלא יהיה אפשר לגשר מעליה. יש קריאה ברורה להנהגה להתנער מגאוותיה ולהביט נכוחה בסכנות מבית לקיומה של המדינה.
 
זהו אפוא מחזה פוליטי המתחזה למחזה של אנקדוטה ונוסטלגיה, וככזה חריג ברפרטואר של הדרמה הישראלית. הצגתו במשותף על ידי תיאטרון אנסמבל הרצליה ותאטרון הקאמרי של תל אביב היא פנינת במה שעתידה למלא את מקום השיעור שלא מלמדים בהיסטוריה שלנו.

 
רמי ברוך וגיל פרנק, "הילכו שניים יחדיו", צילום: יח"צ
 
בימוי אינטימי ומשחק מרגש
 
עודד קוטלר ביים הצגה אינטימית עשירה בפרטיה, בתפאורה יפה של לילי בן נחשון המרמזת עם החלון הגדול התלוי מעליה כי השמיים הם הגבול אם רק ירצו. את ניחוח התקופה משלימות התלבושות של סבטלנה ברגר. את האווירה האינטימית ייטיב להאיר חיליק אורגל, ואת הדרמה ההיסטורית מתארים צלילי הקונצ'רטו לצ'לו של אדוארד אלגר בנגינתה של ז'קלין דה פרה.
 
קוטלר היטיב במיוחד לשים את הדגש בעיצוב אישיותם של ז'בוטינסקי, המושיט ידו ליריבו ומבקש ממנו שיקרא לו "ז'בו" כמקובל בין חבריו ומשפחתו, ושל בן גוריון שמכין להם חביתה טעימה כפי שלמד לעשות מרעייתו פולה.
 
בין לבין הוא מתזמר מצוין את מהלך השיחות מרתקות בין השניים, שנעות יותר בכיוון של שירה וספרות והגות, בעוד שאת הצד הפוליטי הם ממצים מהר יחסית ומייתרים את רוטנברג השואף להיות צלע שלישית בטריומווירט נוסח רומא. ויש גם התייחסות לסיפורה האישי של מזכירתו הפרבוסלבית עם ניחוחות של בורות אנטישמית טבעית.
 
את המרקם הזה, על כל פרטיו, נושאים ארבעת שחקני ההצגה. דנה יצחקי הצעירה כמארוסיה המזכירה המעריצה ומאמינה שליהודים יש כוח כנגד הטרור של סטלין. יגאל זקס כרוטנברג, מצוין בביטוי התמימות שלו גם בתוך שאפתנותו להרחיב את מוטת כנפיו אל תחומי הפוליטיקה.
 
הוא גם מעוצב באיפורו ובעיקר בפאה מצוינת שתפרו לו טניה רוזנשטיין ולנה פרגמן, ממחלקת הייצור של הקאמרי, שהתעלו אף יותר בעיצובה הפאה הבן-גוריונית המושלמת המותאמת כל כך למשחקו העשיר של רמי ברוך, שידע לאמץ את חיתוך הדיבור המיוחד, את האינטונציה המוכרת למי ששמעו את בן גוריון או התוודעו אל קולו בהקלטות, כולל זו של הכרזת המדינה.
 
ועם זאת לאו דווקא בכך גדול הישגו של ברוך, אלא בעיקר בזה שהוא יוצק לתוך התבנית המוחצנת דמות אנושית מאוד, והוא מרגש בעיצוב היחס המעריץ שמתפתח בו כלפי יריבו, כששניהם מגלים כי הרוחני והתרבותי בעולמם משותף לשניהם.
 
מנגד, גיל פרנק, שמעצב להפליא את ז'בוטינסקי במשחק של הוד והדר בית"רי למופת. הוא עושה זאת ביציבתו, בחזותו האלגנטית והמחויטת, ובקולו הנע בין חולין ורוך לחגיגיות ומתכתיות. והוא משכנע שכך הלך, ובעיקר כך נשמע ז'בוטינסקי, שבהעדר הקלטות, איננו יודעים איך נשמע בנאומיו, או כשקרא את שיריו, בהם "שתי גדות לירדן" ההמנוני, או תרגומיו, בהם "העורב" של אדגר אלן פו, שמשמש מצוין את המחזאי כסמל לאיומים מבית ומחוץ.

 
גיל פרנק ב"הילכו שניים יחדיו", צילום: יח"צ
 
ומה שאחרי ההצגה מציין עבורי את הישגי המחזה של יהושע והבימוי של קוטלר הוא דווקא שפת השתיקה והמבט החם במשחקם המרגש כל כך של ברוך ופרנק. אל תוותרו על ההזדמנות לחוות את כל אלה.