שחקן-במאי בלתי נלאה
 
לפני 61 שנים עלה ניקו ניתאי לישראל מרומניה, ותוך זמן קצר נקלט בתאטרון הישראלי, עשה תפקידים קטנים וגדולים, החל לביים, רגלו אחת בממסד רגלו האחרת בפרינג', יצר היסטוריה עם הצגת היחיד הנצחית שלו "הנפילה", הקים את תאטרון הסימטה, יצא לפנסיה והקים את תאטרון "קרוב" בלב התחנה המרכזית החדשה של תל אביב.
 
בלתי נלאה הוא הגשים בהווייתו ובמכלול עשייתו את מה שצ'כוב כתב בשורותיו הראשונות שיר על השחקן והתאטרון: "במקום בו יש כשרון / במקום שיש אמנות -/שם אין זקנה/ אין בדידות/ אין מחלות/ ואין מוות". אמונתו בייעודו האמנותי מתמצה בשתי השורות החותמות של אותו שיר: “תיאטרון זו מילה גדולה/ מילה החובקת את העיקר - עולם ומלואו".

לא ייפלא אפוא שבבואו לציין את יום הולדתו ה-80 בחר ניתאי ב"שירת הברבור", מערכון קצר של צ'כוב שבו שחקן "זקן" (כפי שבתחילת המאה ה-20 נחשבו בני 68 שנים) מתעורר בתאטרון אחרי הצגה שנערכה לכבודו. בסיועו של הלחשן הוא מאזכר קטעים קלאסיים מהמלט, ליר, אותלו, ובוריס גודונוב.
 
אך ניתאי כמו ניתאי איננו מניח לחומרים כפשוטם ובעיבוד המקורי מאוד שלו ובסיוע התרגום הטוב של סילביה שיז'אן, והייעוץ האמנותי של דורית ניתאי נאמן, הוא שינה קצת את המסגרת והעתיק אותה למציאות שלו.
 
במקום הלחשן הוא נעזר באיש ביטחון של התחנה, שמזדעק לתאטרון לשמע יריות אקדח. זה רק קפצונים צוחק ניתאי, המגלם את השחקן, ומסביר כי זה במסגרת הצגה חגיגית לכבוד יום הולדתי ה-80,  ואף מגייס את השומר לסייע לו כשחקן בתמונות שהוא מעלה בדמיונו. 
 

"במערכה ראשונה" (צילום: אריקה לינור קוצ'וק)

השינוי הגדול יותר שניתאי מחולל הוא בטקסט, ולצד חשבון הנפש הפרטי האמיתי שלו – בדרך כלל בהומור טוב – הוא מחליף את הקטעים מאת שקספיר ופושקין בקטעים מתוך מחזותיו של צ'כוב – "איוונוב", "פלטונוב", "שחף", "שד היער" וגרסתו המאוחרת "דוד וניה" וגם המערכון "טרגיקן בעל כורחו". 
 
אמנות האשליה
 
הבחירה באלה מתייחסת, כמובן, לאמרתו הידועה של צ'כוב כי "אקדח במערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה". והאקדח אכן יורה בדרך זו או אחרת בתמונות שנבחרו, ומוצגות על ידי ניתאי ושחקניו הצעירים. מציאות או דמיון – היינו הך כשמדובר בתאטרון. ורק שם, על הבמה, ניתאי יכול לערבב ביניהם, כשההיגיון הוא זה של האשליה הגדולה ששמה אמנות הבמה.
 
את העיבוד המשעשע ברגעים רבים, ורציני מאוד במהותו, מעלה ניתאי כשרשרת שמוליכה את המסקנה האחרונה, שאין בלתה עבורו ועבור חיות במה כמוהו, שמוכרחים להמשיך, לעבוד, לשחק, לחיות. את המסקנה הזאת מבטאות התמונה הכואבת בין קוסטיה ונינה מתוך "שחף" והסיום האופטימי  יותר של וניה וסוניה ב"דוד וניה".
 
לפני כן האקדחים ירו, פצעו והמיתו וכולם יחד מייצגים מאבק קיומי הנע בין מנת הייאוש והאכזבה של אמנים ויוצרים לבין התקווה שבכל זאת משהו יצלח. שלמרות הקשיים – תקציביים ואחרים – התאטרון ימשיך הלאה, ועל בימתו יעמדו השחקנים ובמשחקם יקיימו אותו חי בלי קץ. 


"במערכה ראשונה" (צילום: אריקה לינור קוצ'וק)

 
חמישה שחקנים צעירים חוברים בהצגה  המרנינה הזאת אל ניתאי הנמרץ, קל התנועה והממזרי, שכמעט כל שורת טקסט שבפיו היא פאנץ'-ליין כשל סטנד-אפיסט מדופלם. יונתן מילר, ג'ינג'י אמיתי, הוא איש הביטחון שהופך להיות שחקן, ובכל אחד מתפקידיו ובעיקר אלה של פלטונוב, קוסטיה וד"ר אסטרוב הוא מצחיק-מרגש להפליא.
 
אלון שטיינברג מצוין בעיקר כאיוונוב ובכפל הדמות של וניה/ז'ורז'. תמר שטיירמן מרשימה כאשתו של פלטונוב ובעיקר כנינה,  נעמה פרייס שבירה כאשתו היהודייה של איוונוב, ולילך דייוויס מרגשת כסוניה של הדוד וניה.
 
את התפאורה הטובה, התאטרלית-מעודנת עיצב צבי פלדמן, את התאורה המגוונת עיצב אפי אוגד, ואת התלבושות שהשחקנים מחליפים מתמונה לתמונה עיצבה יערה צדוק. מוטי פרנסס עיטר במוזיקה יפה.
 
"במערכה האחרונה" היא הצגה מעניינת שהמחווה שבה היא ליוצרה, ניקו ניתאי, והצדעה לאמנות התאטרון שהוא משרתה המסור.