את ביקורו בגרמניה חותם צבי גורן בפסטיבל האביב של וויסבאדן שם הוא צופה באופרה רוסית, בדרמה גרמנית, ובהצגה ישראלית שרב להן המשותף מן הנראה לעין.
עימות מוסרי בין היחיד לחברה
התיאטרון הקאמרי הגיע לגרמניה עם ההצגה "עד ראייה" בשעה שתשומת הלב הכללית כאן מופנית אל העבר. 60 שנה חלפו מאז הניצחון על גרמניה הנאצית, וקצת מוזר לראות איך מציינים זאת כאן בגדול, כאילו היה זה נצחונה של גרמניה על עצמה.
התגובות ל-"עד ראייה", העולות בשיחות עם המחזאי יהושע סובול נעם סמל והשחקנים, המתקיימות אחרי ההצגות, מגלות עד כמה הגרמנים, צעירים או מבוגרים, כבר אינם פוחדים מעברם, או לפחות מהתבוננות חוזרת ונשנית בו.
ההצגה, כזכור, הרגיזה לא מעט ישראלים בגלל מה שנראה כמשוואה בין סרבן הגיוס האוסטרי ייגרשטטר לסרבני הגיוס בארץ. אבל את הגרמנים שצופים בהצגה מעניינת יותר העובדה ש-1600 סרבני גיוס הוצאו להורג ברייך השלישי, והם נזהרים מהשוואה בין מה שהיה בגרמניה הנאצית לבין ישראל.
מנהל פסטיבל האביב בוויסבאדן, מנפרד ביילהרץ, בחר את "עד ראייה" כהצגה אורחת משום שלהערכתו זו הצגה מצוינת, ובעיקר משום שהיא מביאה אמירה חשובה, המשתלבת היטב בנקודת המבט האמנותית שלו על העימות המוסרי בין האדם, היחיד, לבין החברה.
רוצח שהוא גם קורבן
לנקודת המבט הזאת של ביילהרץ כבר התוודענו בארץ באמצעות האופרה "ווצק" שאותה ביים באופרה הישראלית לפני כמה חודשים. שלא במפתיע נקודת המבט הזו שבה ועולה גם בהפקה שביים מיד אחר כך, ואשר פתחה לפני כמה ימים את הפסטיבל שהוא מנהל – האופרה "ליידי מקבת ממצנסק" מאת דמיטרי שוסטקוביץ`.
עלילת האופרה הזאת כפולה. עלילתה החיצונית עוסקת במסכת חייו ויצירתו של שוסטקוביץ` בברית המועצות, בתנאי היצירה שנכפו עליו כל אותן שנים, ובאופן שבו השכיל להשתמש בכך באירוניה מרה במוזיקה שלו. בכלל זה מובא סיפורה של האופרה שלו "ליידי מקבת ממצנסק", שזכתה להצלחה גדולה עם עלייתה, ומיד אחר כך נגנזה ליותר מעשרים שנה על פי צו שהוציא סטאלין עצמו.
האופרה מתבססת על רומן של הסופר הרוסי ניקולאי לסקוב. העלילה מספרת על אישה, קתרינה איזמאילובה, שרוצחת בעזרת מאהבה את בעלה ואת החותן שלה, המתעללים בה, כל אחד בדרכו. בסופו של דבר, בדרכם אל מחנה הכפייה בסיביר, בוגד בה המאהב עם אסירה אחרת, וקתרינה מאבדת עצמה לדעת בנהר יחד עם צרתה.
ביילהרץ רואה ב"ליידי מקבת ממצנסק" בת-זוג ל"ווצק" של ברג, ולא רק משום ששוסטקוביץ` זכה לראות את יצירתו של ברג בלנינגרד, ובכמה מקרים ניתן בהחלט לזהות השפעה ואפילו ציטוטים ממנה. עיקר המשוואה של ביילהרץ נוגעת לכפילות הזאת של רוצח שהוא גם הקרבן – שאותה הוא מוצא גם ביצירות אופראיות ודרמטיות אחרות כמו "לולו" של וודקינד ואלבן ברג או "סאלומה" של וויילד ושטראוס.
ואת הכפילות הזאת הוא מעצב גם בהפקה החדשה שלו בתנופה עשירת דמיון, בעזרת תפאורה אפקטיבית מאוד של ברנד הלצאפפל, והתאורה המדויקת שעיצב תומס מרקר, שהיו גם שותפיו בהפקה של "ווצק". שוב הוא מצליח לעצב דמויות ברורות מאוד, מאופיינות בהתאמה מלאה למוזיקה הנפלאה של שוסטקוביץ`, שמכתיבה למעשה את האנרגיות של כל אחת מהדמויות המרכזיות, ושל המקהלה הגדולה בתפקודיה השונים – פועלים, אורחים בחתונה, אסירים.
הצלחתו הגדולה במיוחד של ביילהרץ היא בעיצוב המרתק שהעניק לדמותה של קתרינה, ולא מעט בזכותה של זמרת צעירה, לא מוכרת, מילאנה בוטאייבה מצ`כיה. בוטאייבה מגלמת את קתרינה במשחק מגוון, החל מתסכול, שיממון ובדידות, וכלה במשטמה, בזעם, קנאה וכאב. היא מצחיקה והיא מחרידה, קרה ולוהטת – והיא שרה נפלא, במוזיקליות מרתקת ובקול סופרן עשיר, הנע בקלות מושלמת בין הקל לכבד, בין הלירי לדרמטי, בין עוצמה ללחישה.
חשבון עם אלוהים
כעבור יומיים הגיע לפסטיבל "התיאטרון הגרמני" מברלין עם גירסה מקוצרת, מודרנית לחלוטין ומהממת של "פאוסט- חלק א" מאת גתה, שמשתלבת היטב בין קתרינה איזמאילובה לפרנץ יגרשטטר, ויחד עמן יוצרת אמירה משמעותית מאוד על נפש האדם, ועל הרוע שבתוכו או בסביבתו.
את "פאוסט" ביים מיכאל תאלהיימר ב"חיסכון" קר. כמעט ואין תנועה על הבמה, החל ממונולוג הפתיחה של פאוסט הפותח במילים "כאן אני ניצב...". זה מונולוג של חשבון נפש וחשבון עם איתני הטבע ואלוהים של איש רוח המוצא עצמו נטול רוח חיים. המונולוג נמשך כעשרים דקות ברציפות, כשהשחקן המצוין המגלם אותו – אינגו הסלמן – אכן ניצב במקומו, ללא תזוזה, פניו אל הקהל, ופעם או פעמיים סובב על צירו, במקום, וממשיך את דבריו כשגבו לקהל. רק פיו, עיניו, זרועותיו, ולעתים גם ברכיו, נעים, משלימים את הטקסט שאותו הוא יורה בצרורות.
רק כניסתו של מפיסטו, במשחק סוחף, שופע הומור, ואנושי מאוד של סוון להמן והתפאורה המיוחדת של אולף אלטמן הכניסו להצגה המיוחדת הזאת את התנועה שייצגה גם את הזמן העובר וגם את היקום הנע על צירו תחת שמי ההשגחה העליונה שקרניה חודרות מבעד לחרכי המסכים.
ייחודה של הגירסה המקוצרת הוא בכך שהעלילה מתרכזת באותם קטעים שבהם גתה פורש את מערכת היחסים המורכבת המתפתחת בין פאוסט לגרטכן. ההשפעה של דמות אופליה בהמלט ניכרת בדמותה של גרטכן, והשחקנית רגינה צימרמן מגלמת אותה בפשטות, כמעט ללא הבעה רגשית, למעט בקטע המצחיק שבו היא מתעקשת חמש פעמים שפאוסט המחורמן יגיד לה אם הוא מאמין באלוהים, לפני שהם ייכנסו למיטתה. שיא משחקה של צימרמן מגיע, ללא מילים, עם סופה הטרגי של גרטכן, שהיא גם הקורבן וגם השותפה להקרבתה.
וכך, בצירוף מקרי למדי יצרו שלוש יצירות בימתיות שונות, ממקורות נפרדים ורחוקים, בזמן ובמקום, אמירה חדה ובוטה, האקטואלית לימים אלה שבהם גרמניה מציינת את תבוסתה: ערך האדם קודם ועליון על משטר וחברה. השבוע התקיים יתקיים בברלין הטקס הרשמי, וביום שלישי תיחנך בעצרת ממלכתית גדולה המצבה הגדולה ליהדות אירופה, מרחק מטרים ספורים ממטה הגסטפו ומהבונקר שבהם נהגתה והונהגה השואה.
אתר פסטיבל וויסבאדן (בגרמנית)
לפרטים נוספים על "עד ראייה"
09/05/2005
:תאריך יצירה
|