פסטיבלים - מי שם – במלכודת הפיוט

גם שחקנים טובים אינם מצליחים לפרוץ את טבעת החנק של הפיוט במחזה של עידן זילברשטיין העולה בתמונע

גלות עם שני מוקיונים

ככל שהדבר נוגע למחזהו של עידן זילברשטיין המחמאה המגיעה לו היא שמדובר בניסיון ליצור דרמה אנושית בנושא פוליטי מובהק. הרעיון הבראשיתי נשמע מעניין – ואפילו חשוב ככל שזה נוגע לראיית תפקידו החברתי-פוליטי של התאטרון. מורה נפלט מהמולדת בגלל סירובו לחתום על הצהרת נאמנות. ברקע מתנהלת מלחמה מתמדת ותובענית.

את הגלות שהמורה חווה רגשית מוליכים מספר-זמרת ושני מוקיונים המחליפים תפקידים בהתאם להתקדמות המסע בשטח ההפקר בין המולדת לבין הארץ הנכספת. בדרך מצטרפת גם זונה, שמטבעה גם היא איננה יכולה לחתום על ההצהרה. בתחנת הגבול שאליה הם מגיעים יתברר להם כי מסעם היה לשווא.

אלא שהתיאור הזה מתמסמס בשני מרכיביו של המחזה. האחד הוא השפה הפיוטית המובהקת. במיטבה הטקסט הכבד – גם ברגעיו הקלים – היה יכול להיות פואמה מסקרנת. אלא שכטקסט דרמטי אין בו את המרכיב החיוני שהופך שפה, ואפילו היא שירה צרופה, לדיבור. יש משפטים יפהפיים, בלי ספק, אך הם נשמעים הצהרתיים, כסיסמאות הנדמות לרעיונות, ומתחזות לדיאלוגים בעלי תוכן.

המרכיב האחר הוא אוסף הנושאים שהמחזה מתיימר להחזיק: שאלות של זהות, זוגיות, הורות, בדידות, תקווה, חיים ומוות. אלה אמורים להחזיק את מה שמתואר כ"מציאות כאפיזודה קומית-טרגית על בימת התאטרון". הצרה היא שתפסת מרובה, כמובן, לא תפסת, ובמקום להתמקד המחזה מתפזר לעברים שונים, ואפילו המספר/זמרת איננו/ה מצליח/ה לחבר אותם.

פנטזיה וקברט

כך גם ההצגה, שמנסה כנראה במודעות מוצהרת, להשתייך אל עולם הפנטזיה החל בעיצוב התפאורה והתלבושות של שיר קרמן עם עץ מתוחכם ברמיזתו ל"מחכים לגודו" של בקט (והרמיזה מתחזקת בדמותם של שני המוקיונים), דרך עיצוב התאורה של עומר שיזף, ומרכיבי התנועה של עמית לוי.

הטעות הגדולה של עידן זילברשטיין בבימוי המחזה שלו היא שהחליט להעמיס על הטקסט הבעייתי גם רעיון בימתי מכביד שאינו מאפשר פיענוח ראוי וקליטה של מסריו הרעיוניים.

מי שמצליח בכל זאת לתת ממד אנושי לדמות המסוכסכת של המורה הוא ניר זליחובסקי, שבמיטב רגעיו מרגש, ובאחרים מגזים בהרמת קולו שלא לעניין. לצדו מצוינים פיליפ דומרב כמוקיון, ובמיוחד בתפקיד התלמיד, ועמית לוי כמוקיון השני ובעיקר כתפקיד השומר בתחנת הגבול שאליה מגיעים המורה והזונה שאותה מגלמת היטב צליל-חן זקס.

מהצד, בבגד אדום (ובהגזמה מיותרת של מחוות ידה השמאלית) לנה אטינגר שמצליחה לגבור בנוכחותה, בקולה ובזמרתה על רגעי טקסט מביכים, ועל דמות "קברטית" נטולת זהות, שנותרת חיצונית לחלוטין, ואיננה תורמת משהו מהותי להתקדמות העלילה.

בסיכומו של דבר פיוט מופשט ונטול תלת-ממדיות, יחד עם רשימת נושאים ותת נושאים, מכניעים את היוצר, שגם תרם את הבימוי והמוזיקה – בעייתית כשלעצמה – להצגה בתאטרון תמונע.