עלילה מהפכנית
 
כתום ההצגה עלתה בי שאלה שאין עליה תשובה, אך היא איננה שאלה רטורית: איך קרה שמעדניו של המחזאי קַרְלֶה דה מאריבו (1763-1688) נעלמו מעיניהם של שגרירי הדרמה הצרפתית לתאטרון הישראלי, המשורר-מתרגם נתן אלתרמן, וידידו מימי פאריז המשותפים, המבקר חיים גמזו, ואחריהם המחזאי-במאי-מתרגם נסים אלוני ואחרים.
 
אין תשובה על כך, ואף כי כבר מאוחר מדי להטיח בפניהם את מחדלם, ולהודיעם כי אין מחילה לעוונם, אני חייב להגיד כי כמוני כגוזל שגדל בקן בלי שאמו תאכיל אותו במיטב המזונות שיכלה להביא במקורה.
 
הנחמה הגדולה שלי היא שמנהלי תאטרון החאן הירושלמי החליטו לתקן את המעוות ואישרו את תכנית האם של הבמאית ג'יטה מונטה ושותפיה - המתרגם-מלחין דורי פרנס ומעצבת התפאורה והתלבושות פולינה אדמוב – להקים על הבמה שלהם קזינו של משחקי אהבה ומזל.
 
מיהו מאריבו זה שנעלם מעיננו ומבימותינו עד ההצגה הזאת? יקצר המצע מלפרט כאן, ואסתפק בכך שאגלה כי הוא ממשיכו המהפכן של מולייר, שכמוהו גם הוא כתב כארבעים מחזות, וכמוהו גם הוא נשען – אם כי בהפוכה – על מסורת ודמויות של הקומדיה דל ארטה. וכל השאר, בקיצור, הריהו כתוב על ספר התכנייה של ההצגה הזמינה במלואה באתר האינטרנט של החאן עם תמונות, מאמרים וביוגרפיות.  

מי שיקרא לפני שיילך להצגה (והריני ממהר להמליץ לעשות זאת) ומי שיעשה זאת אחרי שייצא ממנה נלהב (וכמוני ירוץ לספר לחבר'ה) ישלים את מה שמתחולל על הבמה בידע בסיסי חשוב, ואף יותר מזה למיטב הרעיונות של שלושת היוצרים שעשו יד אחת כדי שהאודישן המאוחר שלנו למחזאי יעבור בהצלחה.


צילום: יעל אילן
 
עלילתו המהפכנית של המחזה משנה סדרי בראשית של הקומדיה – איטלקית או צרפתית – ובמקום אבות תאבי בצע היא מביאה אלינו אבות שרוצים באושרם של ילדיהם. במקום זוגות צעירים נאהבים, בדרך כלל בתפקידי משנה גונחים, הם כאן בתפקידים הראשיים, דעתניים, עקשניים, ובהחלט מאוהבים לפני ולפנים.
 
התוצאה היא קומדיה-דרמטית מופתית שבמסווה של זוטות משעשעות וחיוכים מעלה הרהורים מדאיגים וכואבים על אהבה ונישואים, רגש והיגיון, תשוקות ואחריות, נדיבות וגאווה עצמית, אהבה ומעמד חברתי. כל אלה במסגרת סיפור שבו אדון אורגון מחליט להשיא  את בתו סילביה לדוראנט, בנו של חברו, אך נענה לבקשתה כי תתן הסכמתה לשידוך רק אחרי שתעמיד במבחן את החתן המיועד והלא מוכר.
 
לשם כך סילביה מבקשת רשות שהיא והמשרתת ליזט יחליפו ביניהן את זהותן. אורגון מסכים לכך במפתיע, אך כפי שהוא מגלה לבנו הנדהם מאריו,  וגם לנו הצופים במתרחש בפליאה, גם החתן המיועד דוראנט יגיע אליהם בחילופי זהות עם משרתו ארלקין. וכשאלה מגיעים מאריבו הקוסם מארגן להם מהתלה שנועדה לבחון אותם ולהיבחן בה. ומכיוון שזו קומדיה – היא רצופה ז'יטונים שצריך להמר אתם כדי להגיע אל הסוף המיוחל.

הישגי בימוי ומשחק
 
ג'יטה מונטה, כפי שמעיד דורי פרנס בתכנייה, ידעה לאן היא רוצה להגיע וגם איך. ראשית היה עליו בשני כובעיו, כמתרגם וכמלחין, לתת נוסח מבריק למחזה. והוא עושה זאת כדרכו הטובה ביותר ומגלה לנו שהשפה העברית יכולה להיות קוקטית, שרמנטית ומוזיקלית לא פחות מהמקור הצרפתי. באוצר מילים מתוזמרות ובצלילים מפתיעים הוא יוצר קונצ'רטו לעברית, חליל צד, בנדוניאון, קלידים, וששה קולות מיומנים ומאומנים כהלכה שפוצחים באריות אופראיות נפלאות בהדרכתה הנפלאה של דוקי עצמון.


צילום: יעל אילן
 
מונטה גם קיבלה היענות חשובה ועתירת דמיון מפולינה אדמוב שבנתה תפאורה א-לה-ארמון נוסח וורסאי, שבמרכזה בימת מדרגות מסתובבת, שעליה משליכים הצעירים את יהבם כעל גלגל הימורים בקזינו. אדמוב גם הלבישה – והפשיטה – את הדמויות בסדרת תלבושות שבעצמן משחקות תפקיד בהצגה ואף עיצבה איפור – כולל נקודות חן מדויקות  ופאות צרפתיות.  אין פלא שרוני כהן נכבש בצבעוניות שהיא יצרה והוסיף עליה תאורה שכמוהן גם היא comme il faut (כמו שצריך).
 
כשאלה תומכים בכוונותיה, ג'יטה מונטה כבשה עם רעיונותיה השובביים והמקסימים את  ששת השחקנים הנפלאים של ההצגה, ושלפה מתוכם הישגים וביצועים אישיים וקבוצתיים שכדברי אמי זכרה לברכה "ראויים לפרס".
 
לירון ברנס, כמאריו, פותח את הקזינו בחן שפוך על פניו שממשיך לפרנס את משחקו לכל אורך השעה וחצי של ההצגה. בן זוגו העיקרי הוא ארז שפריר ששופעת ממשחקו הנשמה הטובה של אדון אורגון, שנותן הוראות שיבטיחו כי המהמרת הקטנה שלו תזכה בכל הקופה, ונהנה בגלוי ובידיעה ברורה  מייסוריה בדרך אל האוצר.
 
נילי רוגל היא סילביה שמראיבו וודאי חלם עליה כשכתב את המחזה. היא וירטואוזית. בדיבור, בגרגור, בשיהוק, בריקוד סטפס, ובכל אמצעי אחר שהבמאית יכלה לקבל ממנה, כדי שדמותה של סילביה והמסר הגדול שלה על זוגיות ואהבה יהיה רציני ודרמטי תחת המסווה הקומי.
 
תמר אלקן היא שותפתה המושלמת בתפקיד המשרתת ליזט שיודעת כי המשחק שלהן מסוכן יותר משהוא משעשע. עיצוב ההתחבטות שלה בין התשוקה שמעיר בה ארלקין לבין התודעה המעמדית הוא מלאכת מחשבת של משחק מדויק על חבל דק. 
 

צילום: יעל אילן

אריאל וולף הוא הדוראנט המושלם ביותר, צעיר, לוהט, ניגף בתשוקתו, שופע חן וקסם שמבטיח כי כל מי שיחזר אחריה תיכנע לו, והוא מופתע ונבוך כנראה כי הפעם הזאת מול סילביה המתחזה כליזט זה קשה יותר, כמעט אבוד עד כי הוא נאלץ לחשוף את זהותו השאולה ממשרתו.
 
בתפקיד הזה של ארלקין יואב היימן יוצר דמות קומית מרנינה במלוא המסורת של הקומדיה דל ארטה, עם תפנית קלה של רומנטיקה מכל הלב. ברגעים מסוימים הוא מאבד את חזותו הבטוחה ונותר חשוף, מיואש ואובד עצות מול עקשותה של ליזט הנאבקת לשמור על זהותה המדומה.
 
ליאור רונן בקלידים (לסירוגין עם דורי פרנס), קרן גולן בחליל צד – עם קטע משעשי בנוסח "לוצ'יה די למרמור" – ואדוארדו אברמסון בבנודוניאון – שלושתם בסממני לבוש מתאימים להצגה – משלימים את סעודת המטעמים שבישלה מונטה.
 
וכל מילת שבח שנאמרה במאמר הזה היא מראשיתה ועד אחריתה כהצדעה לשחקנית הנהדרת ג'יטה מונטה שזו הפעם השלישית שהיא מביימת בחאן הירושלמי ובכל פעם מפתיעה יותר, רעננה יותר ומבטיחה יותר.