ההצגה החדשה ביידישפיל אמנם מתגאה בשלושה כוכבי-זהב אבל היא מביכה ברצף הבדיחות שלה
על מה צוחקים?
בעמוד השער של דף התכנייה, מתחת לתמונותיהם של יעקב בודו, מוניקה ורדימון – שניים מכוכבי היידישפיל – ואילן דר, כוכב התאטרון הישראלי שזו לו פעם ראשונה שהוא משחק ביידיש – מופיעה המלצתו החמה של מל ברוקס הטוענת כי מדובר במחזה "מאוד שנון, מאוד נוגע ללב ובעיקר...מאוד מצחיק".
אין לי ספק שברוקס, שותף יצירה של המחזאי האמריקאי רון קלארק שכתב עבורו תסריטים ובהם "סרט אילם", חשב כך כשקרא את המחזה או ראה את הצגתו. השימוש בהמלצתו כאן, עלולה אמנם להטעות, אבל בעיקר זו המלצה שאולי הייתה נכונה לגרסה המקורית, באמריקאית, כלומר אנגלית מתובלת בתחכומים יידיים.
ניסיתי לשווא לאתר מתי נכתב המחזה המקורי ומתי הוצג – פרטים מיותרים כנראה לתכניית ההצגה ביידישפיל – ולו רק כדי לעמוד על השינוי בעיבוד של הבמאי יצחק שאולי, יחד עם שמואל עצמון-וירצר.
מדבריו של שאולי הבנתי רק כי "במאמץ קטן ביותר התאזרחה הקומדיה החיננית האמריקנית בתוך יחידת דיור מוגן ישראלית" וגיבוריה הפכו למנדל, לייזר וסנדרה. “על מה הם צוחקים?” שואל שאולי ועונה:”לא חשוב העיקר שצוחקים...”
יידיש בלי חן
אז כן, הקהל הנאמן צוחק, אך בסביבתי הבחנתי שאינני היחיד שפניו נפלו מטה מטה ככל ששבעים וחמש הדקות נקפו. וכשפעם או פעמיים עלה חיוך על פניי זה היה עניין של חולשה זמנית. אבל לא שלי לבדה, כי אפילו היידיש של מיכאל פלזנבאום נשמעה חסרת חן ושנינות.
"ספסל הזהב" (צילום: ז'ראר אלון)
גם הבימוי של שאולי, שהישגיו בעבר רבים, נפל במלכודת זחיחות הדעת. הוא הסתפק בהתחכמויות פיזיות חוזרות שנועדו כנראה להדגים כמה מצחיק יכול להיות מצבנו כאשר נזכה להגיע לגילם – הלא מוזכר, כמובן – של "גיבורי" הקומדיה התפלה והמביכה.
המדאיג ביותר, מבחינתי, הוא הביזוי שנכפה על דר, בודו וורדימון. לשלושתם הישגי משחק בעבר, ויכולות מרתקות ליצור דמויות בשר ודם. כאן נגזר עליהם להיות צל של עצמם. כרזות-נעות של גיל הזהב שאפשר לנצל אותן ל20 שניות של פרסומת למגדל זה או אחר הנבנה כדיור מוגן.
"ספסל הזהב" (תמונת יח"צ)
נותר רק לקוות כי התכנון לעונה הבאה של היידישפיל, המבקש לשמר את היידיש וניחוחותיה, יחזיר את התאטרון אל נתיב היצירה הרצינית. “מדריך למטייל בוורשה" של הלל מיטלפונקט, בבימויו ועם ליא קניג, ו"סולומון גריפ" של חנוך לוין עם בודו ואנאבלה, וגרסה מוזיקלית של "הרשלה מאוסטרופולי" עם מייק בורשטיין ובודו – אלה לפחות מצביעים על כיוון מעניין וחשוב באמת.