חרם אמנותי והמשכו
 
בראשית היה מחזה-טלוויזיה. כך קראו לדרמות של הביביסי בשנות הששים והשבעים. דניס פוטר, שכבר רכש לו מוניטין ושערוריות, הגיש למחלקת הדרמה את המחזה "גפרית וצרי" (Brimstone & Treacle), שהתקבל והופק לשידור במסגרת "מחזה להיום" ב-1976.
 
עלילת המחזה מתארת פלישה של צעיר ושמו מרטין לחייה של משפחה שמטופלת בבת שנפגעה שנתיים קודם לכן בתאונת דרכים, ואיבדשה את יכולת התנועה  והדיבור, והוריה מתנגחים אם היא קולטת ומבינה מה שאומרים לה, בעיקר האם המטפלת בה במסירות.
 
מרטין טוען כי הוא ופטי הכירו ואהבו במהלך לימודיהם באקדמיה לאמנות, ומציע את שירותיו הטובים כשמרטף, מטפל, טבח ועוד. הרמזים לזהותו השטנית של מרטין גברו ככל שהוא השתמש בסממנים אנושיים רגישים, ובשיאיהם מתרחשות שתי התמונות (שאני מנוע מלפרטן), שגררו את ההחלטה לבטל את השידור המקורי.
 
הדרמה המצולמת כללה צילומי תקריב והקלטות מזעזעות של הצעירה, פטרישיה, המתייסרת במיטתה. ימים ספורים לפני השידור המיועד הורה אליסטר מילן, מנהל מחלקת הדרמה של הביביסי להסיר את ההפקה מלוח השידורים, אך לא בשל נוכחותה המסיבית של פטי, אלא בנימוק שמתרחשים בעלילה אירועים שעלולים להפריע את מנוחת הצופים.
 
הרעש שהצעד הזה עשה, והוגדר כ"חרם" שכנע את פוטר להכין גרסה בימתית, שהועלתה כעבור שנה בתאטרון ה-Crusible בשפילד. זאת ועוד, ב-1982, השנה שבה מונה אותו מנהל תכניות לתפקיד מנכ"ל הבי.בי.סי, הופק סרט קולנוע נאמן למדי לגרסה המקורית. ואז, ב-1987, עם סיום כהונתו כמנכ"ל, ואולי כהתרסה כנגד תאצ'ר שלא שבעה נחת מפתיחותו של מילן, הותרה שידורה שלח הגרסה המקורית. 
  
ב-11 השנים האלה עבר פוטר משברים ביחסיו המקצועיים, אך גם יצר כמה סדרות מופת, ששיאיהן “פרוטות משמיים". מ-1978, שהיה אבן דרך בדרמות המשתמשות בשירי תקופה כחלק מהעלילה, "הבלש המזמר" מ-1981, שבו השתמש בחוויותיו האישיות ממחלת הפסוריאזיס הקשה שלקה בה. 
 

גפרית וצרי (יח"צ)

משחק מצוין בסימטה
 
עד כאן ההיסטוריה. ומכאן לגלגול הרביעי, הישראלי, העולה בימים אלה בתאטרון הסימטה, בתרגום מצוין של אסף גיל, עם תפאורה טובה של אליאנה אשל, תאורה מרשימה של זיו וולושין המותאמת היטב למתרחש הביזארי, מוזיקת רקע "מאיימת" של אפי שושני, ובבימויה הטוב בדרך כלל של אפרת שטינלאוף.

שטינלאוף מיתנה את הקולות של פטרישיה, ובדרך כלל איזנה את נוכחותה, ועיצבה משחק קשה, וירטואוזי, של עדי נוי בתפקיד הכבד הזה.
 
משחק נוגע ללב בישירותו ובפשטותו האנושית הביאה בהט קלצ'י לתפקיד האם. היא מעצבת היטב את האם סחוטה משנתיים שבהן היא תקועה בבית, מבלי לקבל עזרה שהיא "יקרה מדי", והיא נפלאה כמי שנעורה לחיים כשמרטין מגיע, ונאחזת בהזדמנות שלה לנוח לרגע וחרף זעמו של בעלה.
 
ניר מנקי כאב תוקפני מדי בתמונה הראשונה וחושף ברגעים מסוימים, ומוקדם מדי, את מה שנראה כסוד המעיק עליו. בהמשך הוא נרגע מעט, והוא מצוין בשתי התמונות האחרונות, האחת המרמזת שוב על סוד השמור עמו (בגרסות הסרטים הסוד נחשף וגם מוקדם יחסית), וטחר כך זו שבה הוא מעלה את שאלת המהגרים "הכושים והמוסלמים" שצריך לסלק מאנגליה.
 
רן שחף כמרטין יוצר דמות מרתקת מרגע כניסתו ועד יציאתו האחרונה מהבמה, והוא מצליח לעורר אמפטיה – כמו זו של האם – בהתנדבותו, ובהתנהלותו כלפי פטרישיה בחברתם של ההורים. שני קטעים מרשימים במיוחד במשחקו, התפילה הדרמטית שהוא נושא יחד עם האם, ואחר כך הנאום ההיטלראי שהוא מציב כמראה עקומה לגזענות האנגלית וזו של האב.
 
הטעיה וטעות
 
גמישותו של שחף, הווירטואוזיות של תנועתו מוליכים אותי אל נקודת המחלוקת שלי עם אפרת שטינלאוף, הבמאית, שהחליטה לעשות במחזה את מה שפוטר עצמו נמנע מלעשות. בעזרתה של הכוראוגרפית נירית רכבי ושירים מוכרים (כמו מ"צלילי המוזיקה") היא דחפה למחזה קטעי זמרה-מחול מיותרים, לכאורה בנוסח שפוטר ידע לעשות, שבהם אפילו פטרישיה רוקדת.
 
מאחר שלא ציינה כי מדובר בעיבוד שלה יש בהחלטה שלה גם הטעיה כאילו כך כתוב המחזה, וגם טעות דרמטורגית בוטה. אני גם מרשה לעצמי לקבוע, מהיכרות עם יצירותיו, כי אם פוטר היה חושב שראוי להכניס קטעים "מוזיקליים" למחזה המיוחד שלו הוא היה עושה זאת, אולי אפילו בעקבות הצלחותיו בסדרות הפופולריות שלו.
 
אם לעצתי תשמע – ואני מייעץ כך רק לעתים נדירות מאוד, אם בכלל – תוותר שטינלאוף על המחווה המוזרה לאמנותו של פוטר. בלעדיה תהיה לה הצגה מרשימה באמת, עם פתרונות מצוינים למרקם הדרמטי של המחזה.