פיגום לבניין של מחזה
 
אין דבר מתסכל יותר ממתכון מדויק, שכל מרכיב בו מלמיליאן, הוראותיו בהירות, אם רק מתעקשים לקרוא ולמלא אחריהן בהקפדה. ולמה מתסכל? כי כפי שלמדתי על בשרי בסוף השבוע שעבר, כשהחלטתי לכבד את אוהביי באחת מיצירות הדגל של שף מוכר ומסעדתו – צריך כנראה נשמה נכונה כדי שבתנור יעלה ויתפח מאפה דומה למנה ששבים ומתייצבים לרגליה כבר 11 שנים.
 
הדימוי הזה עלה בי ביתר שאת ככל ש"סטמפניו", הצגת הקאמרי החדשה, נעה סחור סחור לעבר סופה. בתכניית ההצגה יש הסבר ראשוני להרגשה הזאת. עדנה מזי"א שכתבה את המחזה בהשראת הרומן הראשון שכתב שלום עליכם מסבירה כי מסיפור שעיקר כוחו "חיוניות טרגית" היא לקחת לעצמה "חופש מלא" והסתפקה בשלד, הפכה אותו ל"פיגום לבניין המחזה", הוסיפה התרחשויות, דיאלוגים ופיתולי עלילה, וגם פרמה אותה פרימה אחרת מזו של הסיפור המקורי.
 
יתר על כן, את המוזיקה של אהבתו הנואשת של הכנר המחונן סטמפניו היא בחרה להמיר בכוראוגרפיה יפהפייה שיצר שותפה לבימוי וכוכב ההצגה יחזקאל לזרוב, לצלילי מוזיקה כלייזמרית של אסף תלמודי. חבל שלא השאירו ללזרוב את המשימה ליצור מחזה-תנועה שלם, אולי עם קולו של מספר ברקע. להקת השחקנים הייתה עומדת בזה בכבוד, ולמעשה הם כבר עושים זאת, גם בחלקיות משרתם כרקדנים.
 
מי שפינתה להם את השטח כדי שיהיה בימת-מחול היא אורנה סמורגונסקי שיצרה מסגרת קודרת לבמה, הוסיפה תלבושות נהדרות, וידעה כי את החלל הזה ימלא אבי יונה בואנו (במבי) הצייר הגדול של תאורת מחול (וגם של תאטרון, כמובן), שאם רק ימלאו בהקפדה על הוראותיו תתמלא הבמה חיוניות.
 
התנועה וכל ההצגה נשענת על מוזיקה צעקנית למדי, שגירשה מתוכה כמעט לחלוטין את שרידי הכאב העמוק של הניגון היהודי חוץ משימוש אנכרוניסטי בלהיט "עשן נכנס לעינייך" של ג'רום קרן ובציטוט מתוך "ג'יפסי הורה" של ג'רמן גולדנשטרן – שניתן להם קרדיט בתכנייה  - הופתעתי לשמוע גם צלילים מגניבים (בלי קרדיט) מלהיטו הנודע של יהורם גאון -"איפה את אהובה",  ברגע של נוסטלגיה ל"שבת של פעם".

"סטמפניו", צילום: גדי דגון

בלי פיוט, אירוניה או חמלה
 
וכך כאשר המחזאית החליטה שלא מוכרחים לציית לחוקיו של שלום עליכם, והמשחק ינוע על פסים חצי-גרוטסקיים, נשמטו מהמחזה ומההצגה מרכיבים של פיוט, אירוניה וחמלה.
 
סיפורם של סטמפניו, אשתו רוחל'ה, אהובתו, חותנתה וחתנה לא הצליח לתפוח בתנור. במקום שמאלץ אווזים שבמתכון – מרכיב הנשמה - הוכנסה למאפה הזה מרגרינה, לכאורה בטעם חמאה, וטמפרטורת התנור הייתה נמוכה מזו שנדרשה.
 
מה שמכסה על זה במידה חלקית, אם מתעלמים מהתבשיל עצמו, היא הלהקה הגדולה שגויסה למופע וכוללת שחקנים ותיקים ומנוסים כאלון דהן ששמר להפליא על הניחוח השלום-עליכמי החכם כחותן, או אורלי זילברשץ כחותנת התזזיתית עד זרא בחלקים הראשונים, כשלפתע, כשוויתרה על השטיקים, יצרה דמות רגישה, כואבת ונוגעת ללב.
 
וכמובן, יחזקאל לזרוב שעיצב בתנועתו מתווה בהיר של סטמפניו, לא כל כך כמוזיקנט (וחבל) אבל מאוד מאוד כרקדן. לצדו כלהקת הכלייזמרים שלו, בלטו במשחק-תנועה מושלם מתן זרחיה כנגן הקונטרבס, עודד דדי צדוק כאקורדיוניסט האילם, ואסף שלחוב הארוך כנגן הקלרנית. חבל שלא ניתן להם לנגן-לרקוד קצת יותר, ואפילו את המוזיקה המוקלטת של תלמודי.

"סטמפניו", צילום: גדי דגון
 
רונה לי-שמעון, כאהובתו הנשואה של סטמפניו, יצרה דמות מסקרנת, הנקלעת שלא ברצונה להרפתקה גורלית, וכמוה ברגישות נכונה ליאת הרלב כחברתה הנטרפת באש אהבתה לבניומין הדעתן החדש. עדנה בליליוס גנבה את ההצגה ברגעים רבים של גרוטסקה כאשתו-בכפייה של סטמפניו. הילה עופר השלימה את קבוצת הנשים כמי שזכתה בבניומין ששינה את שמו ל"בן”.
 
בתפקיד הזה שיחק יובל סגל שהצליח לעצב את המעבר מיהודי הגלותי ליהודי החדש, וגם את העיוורון הרגשי שלו. ואחרון, וטוב מאוד, הוא ערן מור כמנשה מנדל בעלה הנבגד והסולח של רוחל'ה, שהתמחה בפרשנות לתלמוד ולא הבין את זוגתו.
 
וכך, בתום שעה וחצי בתנור של קאמרי 2 המרכיבים לא התחברו זה לזה כדי ליצור את אותו מאפה מיוחל. חבל.