השקר יחיד ומיוחד
 
אם הייתי יכול לבחור את התמונות שיאיירו את הרשימה הזאת הייתי שם את אלה של אירועי סוף השבוע שעבר ברחובות תל אביב: קצין משטרה חונק מפגינה, ששה שוטרים גוררים מפגינה, מפגינים מתוסכלים מפקחי חולדאי ושוטרים אלימים ומנתצים חלונות ראוה ופולשים, ככה סתם, לבנקים.
 
העורכת שלי, קפדנית ובצדק, הייתה צוחקת אולי אבל לא, לא הייתה מאשרת. שהרי שלמה משיח, המחזאי של "עד לא ידע" אינו מתעניין בסביבה הישראלית, לפחות לא במחזה הזה. אפילו לא ברגעים בולטים של מפגשי אזרח-שוטרים, או חלילה מהמתרחש בחדרי חקירות כפי שהתגלה במשפטים רבים בשנים האחרונות.
 
את משיח ואת הבמאי רוני ניניו מעניין לטפל בהצגה הזאת במשהו שאוצר בתוכו ככל הנראה שאלה קיומית, אוניברסלית וקריטית,  שניניו מגדיר אותה בשאלה "האם האמת היא אבסולוטית או שהיא נקבעת על פי נקודת מבט סובייקטיבית" ומשיח מגדיר במשפט "ברגע ששניים אומרים את אותו השקר הוא הופך להיות אמת".
 
אז זהו שלא. לא השקר המוצנע בקביעתו של משיח, ואפילו לא ממש מהפכני או חדש כנוסח ניניו. תשאלו מכמה שמות מחזות קודמים של אחד שקספיר או של אחד פירנדלו. אתם יודעים מה, תשאלו את שרלוק הולמס או את כל מי שתבחרו מיורשיו עלי צג. סדרות סדרות לימדו אותנו את הסוד שאין אמת אחת, אבל השקר הוא יחיד ומיוחד, וקיים תמיד, גם בשכחה ובהדחקה.

אוהד קנולר ואוהד שחר, "עד לא ידע" (צילום: ז'ראר אלון)

גם עלילת המחזה שהיא "אמיתית" ככל שיכולה להיות בדיה היא עלילה מופרכת, לא מעניינת, לא מרגשת ואפילו אין בה שביב זערורי של מתח כפי שאמור להיות בדרמה "משטרתית". חוקר אחד בודק – כן, רק בודק, אבל בטרור מתחסד - אפשרות של רשלנות של רופא שיניים שנקרא לטפל בילדה עם רגישות לחומר המכין אותה להרדמה, ושקעה בתרדמת. 
 

עודד לאופולד ותמר קינן, "עד לא ידע" (צילום: ז'ראר אלון)


אבל החקירה הזאת לא מעניינת את המחזאי אלא רק משמשת אותו כאמצעי לחקור את האמת של החוקר שארבעה חודשים קודם חקר נהג צעיר ושיכור וזה ניצל חלון הזדמנויות לקפוץ מחלון לא מסורג בחדר החקירות שבקומה הרביעית. חבר טוב כופה עיוות של האירוע ויוצר "אמת" נוחה.
 
סלולרי בדקה הראשונה
 
את האמת הזאת רק שקר חדש יכול להציל אותה. וגם אם לשקר אין רגליים יש לו אישה (וואו, לילית במדים!) שמסבכת את המצב לחוקר ולחברו הטוב ביותר. וכיוון שהמחזה מתיימר למשהו אנושי (בכל זאת) אז מאמצים מצ'כוב את הכלל על האקדח בשינוי קל: סלולרי מצלצל בדקה הראשונה חושף אמת בדקה האחרונה (חוץ ממונולוג מיותר שבא אחריו).
 
התפאורה של סווטלנהברגר מעבירה מצוין את גלגולי האמת והשקר מחדר החקירות אל סלון ההזדמנויות הפרטי של החוקר ואשתו, והמוזיקה שנערכה על ידי ניניו, כמו גם התאורה של חני ורדי מדגישים עד כמה מדובר במחזה שהיה מיטיב לעשות אם היה מתחבר לסדרת טלוויזיה, פחות חצי שעה, ובתוספת אקשן אמיתי שהיה גואל אותו ממצבו הנוכחי כפרק נחות של בלוז לכחולי המדים.   


אוהד קנולר ותמר קינן "עד לא ידע" (צילום: ז'ראר בכר)

נוכחותו הבימתית הכובשת של אוהד קנולר, נסיונו הבימתי המצוין של אוהד שחר, בסיועם הטוב של עודד לאופולד ותמר קינן הם הפיצוי החלקי שניתן לבאי קאמרי-4 על נכונותם לוותר על שעה ועשרים מזמנם לטובת תרבות ואמנות שבמקרה הזה מתגלים כמין צורה חסרת חן של פורים שפיל.