תאטרון הזיכרון של לילך דקל-אבנרי לכד את צבי גורן והוא נאבק ברוחות שהעלתה כדי לכתוב ביקורת
זרועות ממעמקי האדמה
שש בבוקר יום ראשון. עדיין אינני יודע. אין לי מושג איך לכתוב ביקורת על הצגה כמו "רוחות מורנוב" מאת סילוויה חוטניק, הפולנייה, בבימוי לילך דקל-אבנרי, הישראלית.
זו הצגה שהופקה במשותף על ידי תאטרון דרמטיצ'ני בוורשה ואנסמבל עיתים בתל אביב בשיתוף מכון גתה הגרמני. ההצגה הועלתה בבכורה בוורשה במאי, ובסוף יוני הגיעה לארבע הופעות בלבד באולם נחמני, בסיוע התאטרון הקאמרי.
זו הצגה שמשתתפים בה שלושה שחקנים מפולין, שניים מישראל, צלם וידיאו מפולין, DJ מברלין, מעצבת במה ותאורה ווידיאו ישראלית, עיצוב תלבושות ואבזרים מפולין, מתרגמת ישראלית, ויש ציטוטים מרומנים של ק. צטניק. ויש רוחות, הרבה רוחות, ששולחות זרועות ארוכות ממעמקי האדמה ותובעות שידברו אותן.
על נסיבותיו של הארוע הזה, שאין מילה אחרת זולתה לתאר בה את ההצגה במילה אחת של תיאור אובייקטיבי או סובייקטיבי, קראנו כאן בראיון מרגש עם הבמאית לילך דקל-אבנרי. אשה אמיצה. היא שאלה את עצמה, והנה בהצגה המדהימה שלה היא שואלת אותי, איך ניגשים היום, איך יוצרים היום דו-שיח בין אמן לרוחות העבר, איזה סיפור לספר, איך ואם אחרי שהרשו לנו אי אז לבכות האם כבר מותר לצחוק. ובעיקר, אם מותר כבר לחיות.
את הסיפור של חוטניק היא רקחה יחד עם ליאת פסברג, והמתרגמת ענת זיידמן, ועם לני שחף שנושאת בחמלה, בכאב, בגבורה את האירוע הזה בגופה השביר במשחקה שנובע כמעיין, והיא ילד שנכלא במרתף מחפש מכונית צעצוע אדומה, חיפושית, איך לא. והיא התגלמותה הבימתית המושלמת של לילך, הפולנייה החדשה שנולדה זה מקרוב בשכונת מורנוב שנבנתה על הריסות גטו ורשה, וכמו הזדקנה במהירות כשהיא נוברת בשורשים.
"רוחות מורנוב", צילום: יח"צ
המחזה נע סביב סבתא קטועת זרוע, אכולת אשמה, ששולחת את נכדיה התאומים אל המרתף, לחפור ולשלוף מתוכם "אוצרות יהודיים". המחזה נע במחוזות של הומור שחור, כן, כבר מותר לצחוק, אבל זה נתקע בגרון ולא משתחרר. סיפור "עמי ותמי" של האחים גרים ו"כיפה אדומה" מתגנבים פנימה. פתאום מזעזעים. לא, בהחלט לא מצחיקים.
"רוחות מורנוב", צילום: יח"צ
בבקשה, תחיו בשבילי
נעם בן אזר האלגנטי כל כך, מזעזע עם הטקסטים של ק.צטניק, עם הבלון הלבן, נטרף כמו צ'פלין, וזה לא מצחיק, כמו היטלר, וזה לא מצחיק. מותר לצחוק אבל זה מצמרר. ועל הבמה קלרה ביילאוקה, וקשישטוף דראץ ואלונה סזוסטאק, ילדים טובים של המוות, שרים, מתרוננים, נאחזים מפוחדים בשולי העבר.
והנה וייטק קנייבסקי עם מצלמת הוידיאו, ילד טוב-מתעד של החיים, על גבי המבנה הבימתי המשוכלל של איריס מועלם, שהוא העבר והעתיד גם יחד, שקירותיו מסכים מאירים עם הקרנות הווידאו שהפיק וערך נמרוד צין, עם מונטאז' של קנייבסקי ומיכאל יאנקובסקי. והםיוצרים דימויים, רחוב, בית, דירה, מרתף, בימות-מופע. הצגה למבוגרים שהיו פעם ילדים. הצגה לילדים שיהיו פעם מבוגרים.
"רוחות מורנוב", צילום: יח"צ
ראיתי את ההצגה הזאת פעמיים. ואף כי ידעתי אל מה אני בא, היא באה לי במכה. חילצתי מתוכי מה לומר אחרי הפעם הראשונה, אבל לא הצלחתי לכתוב. הרוחות ממורנוב פלשו לחצרות יפו ולא הניחו לי. הרגשתי שההצגה הזאת על שם, על אז, היא גם הצגה על כאן, על עכשיו:
"לכולם יש חלומות רעים, השאלה היא אם אתה מקבל מה שהם אומרים, או מבקש מהם בנימוס אך בנחרצות להסתלק. או שאפשר פשוט לעבור למקום שאף אחד לא יודע עליו, כמו לאיזה שיכון נדל"ני חדש מפלדה וכרום. אם אתה גר בין קירות ישנים הרוויים בנשימות של אנשים אחרים, זה כאילו חתמת הסכם נוטריוני להטרדות תמידיות וסיוטים נצחיים במיטה ספוגה בזיעה.” (מתוך המחזה)
ונקלעתי אל מרתף חיי שלי, אל רוחה של אמי המנוחה שאסרה עליי לדרוך על אדמת פולין. איסור ששינה מהלך ברור של חיי, שהיא עצמה כל כך רצתה בו אבל לא במחיר המופקע הזה של אדמת פולין. רגלך לא תדרוך בביתי אם תדרוך על אדמתה.
ואז החלטתי שאני חייב לבוא אל ההצגה הזאת פעם נוספת. לפחות כדי לשחרר, לפחות כדי שאוכל לכתוב. כדי שאוכל לבקש, בשמי-בשמכם, עבורי-עבורכם, שהקאמרי יחזיר את ההצגה לכאן. כי חייבים. לפני שנענים לתחינתן של של סילוויה חוטניק ולילך דקל-אבנרי בקולו הנסדק של הילד מפי לני שחף:
"יש לי רק בקשה אחת אליכם, בבקשה תנו לי את העונג. ברגע שישחררו אתכם מפה, ואני כבר יכול לשמוע את הבולדוזרים, בבקשה תחיו קצת בשמי, בסדר?
תחיו שם למעלה בשבילי, באוויר הפתוח, מתחת לשמים. כל מורנוב חיים את החיים הבלתי גמורים של אחרים. של דיירים שהתחילו אבל לא הצליחו לסיים: לבשל מרק, לשחק בחצר, להתנשק ולשתול פרחים. אין כאן רצון חופשי, רק המשך חייהם של אנשים אחרים".
לא עוד בדמינו-תחיו, תתחילו מחדש, כמילים האחרונות של המשתתפים כולם: "בבקשה, תחיו בשבילי, ותעשו חיים בשבילי, בסדר?”
יפו-מורנוב, יום ראשון, שבע וחצי בבוקר.