יצירה בימתית נועזת
 
"רוחות מורנוב" היא ההצגה השביעית של לילך-דקל אבנרי שאני רואה אחרי "עובדיה בעל מום" על פי ש"י עגנון (2004) במסגרת הזירה הבין-תחומית, ןאחר כך במסגרת הפקות אנסמבל תיאטרון תמונע "דג בבטן", על פי סיפורים מאת אפרת דנון (2006), "פדרה מאוהבת"  מאת שרה קיין (2007), "מקבת'" מאת ויליאם שקספיר (2008), "מישהו בדרך הנה" מאת המחזאי הנורבגי יון פוסה (2009) ו"אדם גייסט" מאת המחזאית הגרמנייה דיאה לוהר(2010).
 
בשבע ההצגות האלה, ובעיקר בשש האחרונות עם שותפות כאיריס מועלם, מעצבת חללי הבמות והשחקנית-היוצרת המובהקת לני שחף, ושותפים אחרים ששמם חוזר מעת לעת בהצגה זו או אחרת, לילך דקל-אבנרי ממקמת את פעילותה כיוצרת ייחודית במתחם התאטרון הישראלי, ואולי גם הבינלאומי, עם הצגות שבהיקפן, בעיצובן – וגם בחומרים הדרמטיים – חורג מהמקובל והצפוי בפרינג' ומאתגר את תפיסות הבמה הרפרטוארית מיינסטרימית.
 
זה כשלעצמו נחשב להישג, אך זהו רק כלי בדרך אל היעד שהוא בכל פעם מחדש, מציאת השלם הנכון לכל אחת מתפיסותיה ביחס לחומר שאותו היא מעלה. אלה הצגות שבצפייה ראשונה עלולות ליצור תגובה מהוססת, גם כשהיא מזהה את האסתטיקה הבימתית המיוחדת שלהן. ואני יכול להעיד שלפחות אני רק מרוויח מצפייה שניה או שלישית. 
   
כך במידה רבה גם הפעם, עם "רוחות מורנוב" שהגדרתי כארוע ונלכדתי לתוך הסיפור שדקל-אבנרי יצרה על הבמה עד כי נדרשתי לצפות בו שוב ולו רק כדי להצליח לבטא משהו מתגובתי, שרק נגעה בשולי מה שנחשב ל"ביקורת". אך לא רק כפל צפייה, אלא גם כפל כתיבה. מששוחררה בי הלכידה הנפשית הסובייקטיבית, החלה מתבררת גם הראייה החיצונית, זו של המבקר האובייקטיבי.
 
ולפיכך אני מרשה לעצמי לקבוע כי "רוחות מורנוב" היא יצירה בימתית נועזת בתפיסתה, במימושה ובאפקטיביות של כל מרכיביה. כל פרט קטן מחושב ואומר את הטקסט שלו, כמו  זהותה ה”גרמנית” של מכונית צעצוע שילד נשכח מחפש במרתף שבו טמונים "אוצרות היהודים".

"רוחות מורנוב" צילום" יח"צ
 
לעיצוב הבימתי חיים משלו
 
המרתף, המושג הזה, הוא מבחוץ ובתוכו זירה של דיאלוג מתמשך בין כל הפרטים – כולל פריטי התלבושות - שהביאה לבמה קבוצת Grupa Mixer מפולין. שולחנות, כורסה, כסאות שונים, צבעים מנוגדים יוצרים את הדימוי של העולם האבוד, הקבור, שלפתע מוגדר בטקסט כעולם של שחור-לבן.
 
ואלה כמו נבלעים בתוך החלל הגדול של איריס מועלם ותחת פנסי התאורה שלה. ככלל נראה כי לעיצוב הבימתי יש חיים משלו, והוא משחק תפקידים שונים ב"עלילה", ולאו דווקא כרקע.
 
מועלם בנתה שני מבני-מסכים לבנים היוצרים חזיתות ומסדרון ארוך מפריד ביניהם. על קירות החזית והמסדרון מוקרנים קטעי וידיאו ארט משוכללים, שמועלם מעצבת אותם לפרטיהם, בעזרת הפקה ועריכה של נמרוד צין, שותף אחר של דקל-אבנרי.
 
כך בין השאר הבניין ה"מת" של הפתיחה מתמלא עיניים ופנים המציצות-נראות מבעד לפתחי החלונות שהיו אטומים. אלה הרוחות של המתים או אלה של הדיירים החדשים. תלוי בעיני המסתכל מבחוץ, ובכל מקרה שוב נוצר דו שיח ייחודי כתוצאה מהעיצוב הבימתי. 
 
דוגמה אחרת, לא פחות מרשימה וקצת יותר מטלטלת קשורה לכדור הגדול הלבן שנעם בן אזר מביא עמו, מניף אותו בידו, ואט אט מגביר את הקצב ככל שקולו היבש המסביר מה אסור ליהודים ומה נדרש מהם, עד שהוא משחרר אותו לצליל קולו הנסדק ההיטלראי. הדימוי צ'פליני בעליל. אבל זו רק הקדמה למה שהבימוי יעשה עם הכדור בסיום המזמין אותנו לחיות. 
 

"רוחות מונרוב" (יח"צ)

חוויה אמנותית רבת שכבות
 
היחס בין העיצוב למשחק – ככל שניתן להגדיר זאת כך – בולט במיוחד באותם קטעים שבהם דווקא המשחק הוא זה שמעצב את עיצוב הבמה. במיוחד ככל שזה נוגע למשחק-נוכחות הייחודי של לני שחף שלאחר הפתיחה הקצרה מגלמת את הסבתא שזוכרת ויודעת ומגדירה את הריק שנותר.
 
גם בתפקידיה הקודמים שחף יצרה במשחקה עיצוב בימתי, אך ב"רוחות מורנוב" היא שוברת את הסייגים שעדיין חצצו בין משחק לנוכחות מעצבת. כך, למשל, מיקומו של השולחן במסדרון, למשל, הופך מהותי כששחף נמלטת ומסתתרת תחתיו. או כשברגע אחר ומצמית, כאשר קשישטוף דראץ קורא תפילה בעברית לגרוש שדים, היא ילד הנופח את נשמתו, וכל המבנה הגדול שברקע נעלם כלא היה. ובקטע הקצר הזה לני שחף נוגעת בפסגה.
 
ומה שבולט אצלה גם בשיאי  הזוועה של ההומור השחור זה המבט האירוני. כך כשהיא אופה, מבשלת מעדני ילדים בסיוטים נוסח "עמי ותמי" או כשהיא מספרת גרסה של "כיפה אדומה" והקרנות הווידיאו של יער עם תקריב של אייל הופך את הסיפור לאגדה "מאיימת".
 
שחף איננה לבד על הבמה. עמה "משחקים" אלונה סזוסטאק וקשישטוף דראץ הנהדרים כנכדים התאומים שהסבתא מספרת להם עוד ועוד סיפורים והם מתחננים שתפסיק ונמלטים לשחק במרתף, וקלרה ביילאנקה הצחורה-מאיימת בתמימות-קולה ובזמרתה, לצלילי המוזיקה שמפיקה DJ Ipek שהיא גרמניה ממוצא טורקי, בשילוב מקורי של סאמפלרים אלקטרוניים ואוריינטליים עם מוזיקה מוכרת משנים עברו. וכשוייטק קנייבסקי מגיח עם מצלמת הווידאו הוא השחקן החמישי שהופך את עלילת הצגה  ואת השחקנים לכלים במופע “ריאליטי”. 

"רוחות מורנוב", צילום: יח"צ
 
אלה הן רק דוגמאות ספורות למערכת שלמה של דימויים מורכבים שבאמצעותם בוחנת  דקל-אבנרי את המרתף שיצרה על הבמה, כשהיא מגייסת אמירות אירוניות,  הומור שחור ובוטה שלא קל לעכל, סטריאוטיפים וסטיגמות, שסילוויה חוטניק הצליחה לרקום עמם סיפור אנושי מאוד של ה"אוצרות" היהודיים והאחרים, ומצאה את החיבור הטבעי לקטעים של ק.צטניק (שמרביתם עדיין מחכים להפקת ההמשך).
 
מעבר לכל הנאמר "רוחות מורנוב" היא התשובה הברורה של לילך דקל-אבנרי על השאלה שהיא מציבה לנו ולעצמה: איך ניגשים להתמודד היום עם רוחות העבר? ההתמודדות שלה בתפיסתה ובעקרונותיה האמנותיים מולידה חוויה אמנותית רבת שכבות.
 
לא קל לשוטט בתוכן, אך הן מזמינות את הצופה למסע של דו שיח יצירתי עם עצמו, עם חייו ועם מיקומו. עם הסיפור שלו. אי אפשר לפטור את היצירה הזאת בציונים של ביקורת, לתת לה כוכבים וכדומה. איכותה המיוחדת נמדדת ביכולתה לדבר בקול ברור עם קהליה השונים. ואיכות כמו זאת שמגיעה אליה לילך דקל-אבנרי היא יהלום בימתי נדיר.