מנהלי התאטרון הלאומי מעלים הצגה עילגת ונלעגת המביישת את משתתפיה ואת הקהל
"אצלנו הכל פרחי!”
מכל כיוון שלא אנסה לנחם את עצמי על מה שנאלצתי לראות אמש באולם הנושא את שמה של חנה רובינא אינני מצליח שלא לחוש בושה גדולה. נער הייתי וגם צחקתי לא פעם ולא פעמיים באולם הזה, היו בו קומדיות וסאטירות, היו טובות היו רעות, והיו בו גם טרגדיות ודרמות, אבל דבר נמוך כזה עוד לא היה.
אין לי מושג מי החליט שאוסף ההשתטויות התפלות והמיושנות במיטבן והמבזות את שומעיהן שכתב שי גולדשטיין הוא מחזה. אבל מי שהגדיר את הדבר הזה כ"קומדיה מעוררת דאגה" צדק. זאת הצגה מעוררת דאגה ביחס לעתיד התאטרון.
המעשה המתואר בהצגה הזאת הוא מה קורה בלשכת ראש הממשלה כאשר בבוקר רגיל מדינת ישראל מוצאת עצמה מותקפת מכל החזיתות. נושא ראוי בהחלט למחזאות רצינית, בכל אחת מהסוגות שלה.
אבל גולדשטיין בחר להציג כל אחת מהדמויות – ראש ממשלה, שר ביטחון, שרת חוץ, ראש השב"כ, רמטכ"ל בדימוס ונספחיהם – כקריקטורה, כמוצג של טמטום, שכל אחד מהם וכולם ביחד "מנסים ככל יכולתם המוגבלת לנהל את המלחמה".
גולדשטיין ומזמניו להבימה אולי חשבו שהוא צועד בנתיבים שסללו יוצרי "כן, אדוני ראש הממשלה" או מונטי פייטון, "מוצאי שבת חי", או "לא הכל עובר", “ניקוי ראש", “החמישיה הקאמרית", “הבורגנים", “ארץ נהדרת" וגם של יורשיהן העכשוויים. אך זו טעות, כי אין בין אלה ל"שרי מלחמה" שום קשר, דמיון או קרבה גם כשפה ושם מנצנצים חיקויים או "השפעות".
שרי המלחמה (יח"צ)
בדיחות קרש שחוזרות על עצמן מעייפות בסופו של דבר גם את המפרגנים, וככל יכולתו המוגבלת של גולדשטיין לטפל בסיטואציה הדרמטית או הקומית שהוא המציא, הוא תוקע אותם בבור האטום עד שתגיע הישועה בדמותו של פרש אמריקני בודד עם חצוצרן ויחד ישירו את ההמנון האמריקאי.
הוא אולי התכוון ברצינות להציב מראה מול פני איוולתו של השלטון. אבל מראה עקומה מול איוולת איננה סאטירה, ואפילו אם היא מצחיקה לרגע אחד או שניים היא איננה קומדיה. תשאלו את קישון, תזכרו את חנוך לוין. תחפשו את מיקי גורביץ', את גלעד עברון, את הלל מיטלפונקט.
מעניין כי בסופו של ראיון המופיע עם מוטי קירשנבאום, במאי ההצגה, הוא נשאל אם הסיטואציה שמתאר גולדשטיין הייתה יכולה להופיע ב"כן, אדוני ראש הממשלה" והוא עונה כך: “יכול להיות. אבל בסדרה האנגלית היה לזה סטייל. זה ההבדל. הניואנסים והיצרים הפוליטיים הם דומים. אבל אצלנו הכל פרחי! אין מה לעשות...”
ואכן, כפי שמעיד הנחתום, את עיסתו מאפיינים בכל רגעיה מעלות מסוג גזענות בפרוטה (שומר ראש אתיופי שמתייחסים אליו בתואר"כושי") שוביניזם במיל וקצת הומו-אקטואליה (ראש השב"כ ששרת החוץ ו/או שר הביטחון יכולים למלא את צרכיו המיניים), גאגים קריקטוריים עלובים ודיאלוגים פרימיטיביים.
"שרי המלחמה" (יח"צ)
זהירות, סכנה!
אלה מעידים על איוולת אחרת, ומעוררים שאלה מה עשתה שם הדרמטורגית שחר פנקס, שלפני חצי שנה הייתי שותף להחלטה להעניק לה פרס על עבודתה ב"אם יש גן עדן". יודעי דבר ציינו אז שהיא הצילה בעבודתה את המחזה ההוא. אני בטוח שכך גם יאמרו הפעם. אך אם זאת התוצאה של עבודתה – אני מתנצל ומושך את חתימתי מאותה החלטה לתת לה את הפרס.
שמה, אגב, מופיע ברשימת הקרדיטים להצגה לפני שאר היוצרים – שמפאת כבודם והערכתי אליהם לא אזכיר את שמם, וגם לא את שמות השחקנים שהנהלת הבימה הציבה כרשת הסוואה לתותח-על שגייסה להצחקה הזאת, הלא הוא אלי יצפאן המקפץ על שולחנו ומלעלע כראש הממשלה שהמילה הראשונה המתארת אותו בתכנייה היא "מזרחי”, ומיד “אבל כזה שהשתכנז היטב”.
"שרי המלחמה" (יח"צ)
את יצפאן הביאו כי מישהו זכר שפעם הוא עשה אחלה חיקויים, ואת מוטי קירשנבאום הביאו לביים אותו ואת השאר כי הוא התמחה בסאטירה. והצירוף שלהם עם שמו של גולדשטיין, מ"שי ודרור" ברדיו ללא הפסקה (סליחה, מה הרייטינג?) ודאי ימלא את כיסיה של המנכ"לית בממון – או לפחות מה שיישאר שם אחרי שתשלם להם, אם תשלם.
כי זאת כנראה המטרה. הקופה. והמטרה, כידוע מקדשת את כל האמצעים, ומותר להוריד שאולה את התאטרון, לבזות את ההיסטוריה שלו ולירוק בפני קהלו.
מעבר לכך, ההצגה הזאת, הסאטירה לכאורה על איוולת השלטון היא במיטבה משל לאיוולת שבה מנהלים את התאטרון הלאומי שלנו. הגחתי ממנה שפוף וכשהירמתי ראשי ראיתי דגל שחור מתנוסס מעל הבימה, ומכריז: “זהירות, סכנה! הכניסה אסורה!”