מבצע ריצ'רד השני והשלישי בקאמרי יצא לדרך בביצוע מרשים של איתי טיראן כמלך שוויתר על כתרו
שני מלכים על במה אחת
לפני קצת יותר משמונה שנים קרה דבר היסטורי בתאטרון הישראלי כאשר תאטרון הספריה העלה את המחזה החשוב "ריצ'רד השני" מאת שקספיר. עד אז לא נמצא מנהל אמנותי של אחת מהבמות הגדולות אצלנו שהעז להגיש לקהלו את הדרמה הזאת שיש בה אקטואליה נרמזת המוגשת בשפה נדירה ביופייה, בעושר דימויים, ובתצוגת תכלית של שלטון שמוסריותו המפוקפקת היא גם זו שמביאה את קצו.
היה זה גרי בילו ז"ל שהיה אז מנהל בית צבי ומנהל תאטרון הספריה שניצל הזדמנות שנקרתה לפניו להעלות את המחזה הזה. להזדמנות הזאת קראו איתי טיראן, אז בוגר צעיר של בית הספר, שתכונותיו ומיומנותו האינטלקטואלית והווירטואוזיות, במשחק ובהגשת טקסטים מורכבים, שכנעו את בילו לאתגר אותו ואת הקהל במשהו גדול באמת.
נטל ההוכחה הכבד הוטל אז על כתפיו של הבמאי ארתור קוגן, שבעקבות הצלחתו להעמיד הצגת מופת, נקרא לביים בתאטרון הספריה גם את "ריצ'רד השלישי", וכל השאר כבר היסטוריה. טיראן הפך ליהלום החדש בכתר הקאמרי, וקוגן חיכה בחוץ להזדמנות, שומע רחשים על אפשרות שתתקיים אי-פעם, שהוא ייקרא לחזור עם טיראן על ההישג המשותף שלהם.
וכאשר בשלו התנאים לכך השנה, הפיצוי על ההמתנה ניתן לקוגן בכך שנקבע כי יביים גם את ריצ'רד השלישי, במבצע ייחודי בעת ובעונה אחת עם ריצ'רד השני, וגם זאת עם טיראן (אף כי לא הוא שגילם דמות זו בתאטרון הספריה אלא נמרוד ברגמן) ועם כמה ממשתתפי אותן הצגות.
צילום: דניאל קמינסקי
כך נוצר הפרויקט המיוחד הזה המביא אל הקהל שני מחזות שונים אך גם דומים בנושאים שלהם. האחד, הלא מוכר, הוא "ריצ'רד השני" המרתק, שהצגת הבכורה שלו התקיימה אמש, המתאר את התאבדותו השלטונית של מלך שלא ידע למלוך, שמוסריותו המפוקפקת קטעה שושלת שמלכה "בחסד אלוהים" והולידה את "מלחמת השושנים" (צ"ל הוורדים, כמובן) מרחץ הדמים הגדול שכיסה את אנגליה של המאה ה-15.
המחזה האחר, "ריצ'רד השלישי", שיועלה בבכורה בסוף השבוע, יתאר את שלוש השנים האחרונות של המלחמה על הכתר האנגלי. מדובר בפרויקט בימתי שאפתני גם אם אפשר בהחלט לראותו כטבעי מעצם מהותו, ומבחנו כפול ומכופל – גם של כל אחת משתי ההצגות בנפרד, ושל שתיהן במבחן הצירוף בנתונים זהים כמעט לחלוטין של בימוי, משחק ועיצוב.
בימוי מרשים ומשחק משובח
התוצאה הראשונה שעליה ניתן להצביע היא כי "ריצ'רד השני" היא הצגה מרשימה ומרתקת. בבימויו המרשים של קוגן המחזה זוכה להארה טובה הנסמכת היטב על הנוסח העברי של שמעון זנדבנק, שנשמע טבעי להפליא ברגעי הפיוט והחולין, בפיהם של השחקנים, כמעט כולם בוגרי בית צבי, ובהדרכתה של אסי אשד, אף היא מכור מחצבתם.
תענוג גדול הוא לשבת באולם קאמרי 2 ולשמוע כל מילה ברורה וצלולה, ובמשחק משובח ומרגש שאינו מוותר על משקל, על חרוז ועל חדירה לעומקן של הנפשות המאכלסות את הדרמה הזאת.
מרגש לראות את יוסי גרבר בתפקיד דודו הזקן של ריצ'רד, ואביו של הנרי בולינברוק, יריבו-בעל-כורחו, ואת דודו ניב, כדוד הצעיר יותר, הנקרעים בין נאמנותם לכתר האנגלי לבין בחילתם, כל אחד בתורו, מהנושאים אותו על ראשיהם. שניהם מחזיקים במשחק מעוצב בדייקנות מופתית את החלק הראשון של ההצגה על כתפיהם, לצדו של איתי טיראן כריצ'רד העושה את צעדיו הראשונים בתהליך ההתאבדות הפוליטית שלו.
צילום: דניאל קמינסקי
בחלק השני, שבו מרכז שקספיר את הטקסטים המופלאים בחוכמתם שריצ'רד נושא על גורלם של מלכים, על הכתר החלול שהם נושאים כגזר דין, ועל גורלו שלו, מגיע טיראן אל שיאי העיצוב של הדמות המורכבת הזאת. בתמונות אלה הוא חושף עומק רגשי הגובר על הביטוי האינטלקטואלי והיכולת הווירטואוזית לעצב דמות רבת רבדים.
טיראן שקוף ופרנק מצמרר
אך בעיקר, כשהוא במחלצותיו האחרונות או בכותונתו האחרונה טיראן נהיה שקוף, ומבלי לאבד לרגע את מיומנותו המופלאה בהגשת טקסט, הוא נוגע ללב בכאב התודעה שלו על כישלונו ועל בגידתו שלו בחסד האלוהי שהביא אותו אל כס המלכות.
בחלק הזה גם מתגבש מולו, בעוצמה מלכותית נצברת, משחקו הנהדר של גיל פרנק כבולינברוק. עיצוב הדמות הזאת מנסה תמיד לענות על השאלה אם מדובר באמת במי שבחר למרוד במלך כדי להדיחו ולתפוס את כתרו. פרנק מצליח לעצב דמות מסקרנת, שיש בה התנגשות של יושרה של עורמה, ונראה כמי שנסיבותיו כופות עליו את מהלכיו יותר משהוא רוצה, או מתכנן לעשות.
תמונת הסיום שיצר הבמאי, שבה פרנק חושף את פניו של ריצ'רד הנרצח, ואחר כך נושא את גופתו של ריצ'רד ויושב עמה על כס המלכות, היא רגע מצמרר של אנושיות נדירה במערכת הפוליטית רווית הדמים. בתמונה הזאת גם הוא מעצב רמז לדמותו כפי ששקספיר יתאר אותה במחזה ההמשך “הנרי הרביעי".
הבימוי של קוגן נהנה ממשחק משובח של כל הצוות, החל באלי גורנשטיין כארכי-פוליטיקאי חורש-רע ואביהוד תדהר כבנו הרוצח בהתלהבות את ריצ'רד כדי למצוא חן בעיני בולינברוק. הלנה ירלובה, בתפקיד הקטן של המלכה איזבל, מוצאת את האיזון הנכון בין הפגיעות שלה מהתנכרותו של ריצ'רד לבין נאמנותה ואצילותה בפגישתם האחרונה.
צילום: דניאל קמינסקי
אלון דהאן מצוין כיריבו של בולינברוק בתמונת הפתיחה, ואורי רביץ מרשים כאיש הכנסייה המשגר את הנבואה הקשה על העתיד להתחולל אחרי הדחתו של המלך החוקי.
ערן מור מעצב ברגישות את יד ימינו של ריצ'רד, שברגע הנכון יודע למצוא גם את הצד הנכון. טל וייס וגיא אלון משעשעים בצמד נאמניו-מאהביו של ריצ'רד, גם אם הם מוגזמים בעיצוב נשיותם. גיל ויינברג משלים בעיצוב קודר את תמונת החצר הפוליטית ההפכפכה והזוממת.
את התפאורה עיצב ערן עצמון, את התלבושות עיצבה אורנה סמורגונסקי, את התאורה יעקב סליב ואת קרבות הבמה גיל ויינברג. על עבודתם המצוינת, וכן על פסקול המוזיקה הנהדר (שאין עליו קרדיט, אבל ניתן לנחש שקוגן וטיראן ערכו אותו יחד) ייכתב ברשימה שאכתוב ביום ראשון, בעקבות העלאת "ריצ'רד השלישי".
בשלב הזה של המבצע אפשר בהחלט לומר כי ההצגה המרתקת של "ריצ'רד השני" עומדת איתן בזכות עצמה, וגם יוצרת ציפייה דרוכה להצגה הבאה.
10/07/2012
:תאריך יצירה
|