ארתור קוגן ואיתי טיראן עושים תאטרון על תאטרון בפרק השני של המבצע השקספירי בקאמרי
משחקו הגדול והמורכב ביותר
מכל ההישגים הבלתי נדלים והבולטים של "ריצ'רד השלישי" יישארו עמי לימים רבים עיניו של איתי טיראן. שם, בתוך איפור כהה עדין תחתיהן, מהרגע הראשון של הופעתו ועד לרגע האחרון שבו פניו עוד ניבטו לעבר הקהל שלו, עברו חיים מוטרפים ומטריפים, משתעשעים באכזריות, משחקים תפקידים, משלימים את הטקסט המתחנף-האכזר, הפעם בתרגום המבריק של המשורר מאיר ויזלטיר.
בפאה השחורה לראשו, בתנועתו המוגבלת בתחכום באמצעות עזרי-נכות לרגלו הימנית ולכתפו-זרועו השמאלית, איתי טיראן כבש לחלוטין את התפקיד והביא אליו את הממזר, את האחר, את הגאון, את השרמאנט, ואת שאר-הרוח של תפקידיו הגדולים הקודמים, ויצק מהם את משחקו הגדול והמורכב ביותר מאז המלט.
מבחינות רבות ברור כי ההישג שלו גדול אף יותר כאשר מצרפים זה לזה את שני התפקידים המלכותיים שהוא מגלם, ריצ'רד השני וריצ'רד השלישי, למעשה עבד על הכנתם בעת ובעונה אחת,עם הבמאי ארתור קוגן וצוות שחקנים גדול שגויס למבצע הייחודי הזה.
בלונדון היו מעלים את שתי ההצגות בזו אחר זו ביום אחד (לפחות פעמיים בחודש) ואני מחכה ליום שזה יקרה בקאמרי. אני אחטוף כרטיסים ולו רק כדי להבין טוב יותר את איכות ההישגים האישיים של קוגן ושל טיראן, ועמם אלה של יוסי גרבר, דודו ניב, אלי גורנשטיין, הלנה ירלובה, אלון דהן, אורי רביץ, ערן מור, טל וייס, גיא אלון, גיל וינברג ואביהוד תדהר המשתתפים בשתי ההצגות.
אפשר בהחלט להשתפך על שני המחזות, לתאר את ההבדלים בין "הטרגדיה של ריצ'רד השלישי", ממחזותיו המוקדמים של שקספיר (1592/3) לבין "הטרגדיה של ריצ'רד השני" שנכתב כמה שנים אחר כך (בין 1591 ל-1596).
גם אפשר לספר על מלך אחד שלא ידע לשמור על כתרו וכסאו ושמן המשחה האלוהי של השושלת ועל מלך אחר, שאמו ילדה אותו בייסורים, וגופו המעוות היה מראה לנשמתו, ותרוץ לרציחותיו בדרך אל תאוותו – המלכות.
על כך ועל כך ועל הרבה פרשנויות אפשר לקרוא בתכנייה המשותפת לשתי ההצגות, בעריכתה המסורה של רבקה משולח. אך גם עם לוח השושלות המצורף, עדיין קשה לעקוב אחרי כל הפיתולים והדמויות, הקשרים המשפחתיים, שאיכלסו את מה שנקרא "מלחמת השושנים" (ושוב, צ"ל הוורדים) ע"ש הסמלים את שני בתי המשפחות היריבות, יורק ולנקסטר.
זו המלחמה שראשיתה בהדחתו של ריצ'רד השני והתפתחותה מתוארת בששת המחזות הנושאים את שמם של הנרי הרביעי, הנרי החמישי והנרי הששי וסיומה בנפילתו בקרב של ריצ'רד השלישי. מאה שנים של היסטוריה ששקספיר תאר אותה בין השאר כדי להצדיק את שושלת טודור (זמנית אף היא) של המלכה אליזבת הראשונה.
"ריצ'ארד השלישי" (צילום: דניאל קמינסקי)
השלם של הדרמה הגדולה
אבל מבחינתי, כמבקר, השאלות הקשורות למחזות הן לא העלילה אלא עד כמה נשמרו בגרסתם המוצגת עתה בדרמטורגיה החיונית, או ליתר דיוק האם העריכה והקיצורים מוצדקים ומשרתים את התכלית. באופן כללי התשובה על כך חיובית, אך לצדה יש כמה תהיות.
בריצ'רד השני נשמטו שני מרכיבים חשובים בתחילת ההצגה: העובדה שריצ'רד הוא זה שהורה על רצח דודו – ולא שני היריבים שמתייצבים לפניו, ומאשימים זה את זה; ההשמטה האחרת היא של "הבימוי הטקסטואלי" על פיו המלך יושב למעלה, ובמקום לדון ממרום שבתו הוא יורד למטה, ובכך מסמן את הוויתור הראשון על מעמדו האלוהי ומתחיל את מהלך הידרדרותו מטה אל האדמה ותודעת הכתר החלול.
בריצ'רד השלישי הושמטה פרשת מותו-רציחתו של הנרי הששי, ועמה גם דמותה של אלמנתו מרגרט. קיצור מהותי זה הוא רק חלק מכארבעים אחוזי הקיצור של המחזה, מה שיוצר תנועה מהירה יותר, חוסכת טקסטים מיותרים לכאורה לעלילה כמו הדו-שיח של שני הרוצחים עם קלארנס, שריצ'רד שלח אותם להורגו במצודת-לונדון.
עם זאת, הדוגמאות האלה, מצערות ככל שיהיו, קטנוניות על פניהן, יחד עם קיצורים אחרים ועריכות אחרות, אינן פוגמות בסיכומו של דבר בתוצאה הכללית, ובוודאי לא זו של הפרויקט השלם. כי השלם המוצג בשתי ההצגות מכיל בתוכו את הדרמה הגדולה והעיקרית, את הטרגדיה של שתי הדמויות, שומרת על הפיוט הנפלא שלריצ'רד השני, ומחזקת את התיאטרליות הגדולה של ריצ'רד השלישי.
"ריצ'ארד השלישי" (צילום: דניאל קמינסקי)
ראייה מרחבית משותפת
בהתאם לכך, ארתור קוגן ביים את שתי ההצגות בראייה מרחבית משותפת מעניינת של תאטרון המתאר את התאטרון הפוליטי, שהוא מציב בתוך במה שערן עצמון עיצב מצוין כך שהיא מתארת בעצמה את ההתפתחות ההיסטורית הגלומה במחזות. זהו מבנה סגור משלושה כיוונים, אפור-נזירי-נוצרי ב"ריצ'רד השני”, ושלד ריק המכוסה ביריעות פוליאטילן שקופות למחצה ב"ריצ'רד השלישי”.
שינויים קלים באבזרים מסמלים הבדלים מסוימים, וכך גם שינויים בתלבושות המצוינות שעיצבה אורנה סמורגונסקי: קודרות מאוד במחזה הראשון, מודרניות יותר בריצ'רד השלישי כמרמזות על האוניברסליות, העל-זמנית, של הפוליטיקה המדממת. ובשתיהן אותה גלימת מלכות לבנה-זהובה-אדומה. התאורה של יעקב סליב משלימה בתבונה את המרקם בהתאמה נכונה לגוונים ולהתרחשויות הדרמטיות.
הוסיפו לאלה את המכנה המוזיקלי המשותף שרקמו קוגן וטיראן (בלי לקחת קרדיט) ותקבלו שתי הצגות שהן למעשה שתי מערכות של הצגה אחת. אבל יותר מב"ריצ'רד השני" המוזיקה משחקת תפקיד משמעותי ב"ריצ'רד השלישי", החל מהואלס מס' 2 של שוסטקוביץ' המושמע – ונרקד – בהפתעה הראשונה של קוגן בהצגה הזאת.
זה קורה כאשר את השורות הראשונות של המונולוג של ריצ'רד הפותח את ההצגה משמיע אחיו, המלך אדוארד הנוטה למות, לציון השלום השב לשרור בממלכה. ואז כשבאי הנשף נסחפים בצעדי הואלס מגיח לבמה ריצ'רד, החוגגים נעלמים והוא נושא את הדברים שהם המצע הפוליטי-רצחני שלו. רעיון מבריק.
מבריקה לא פחות ההחלטה של קוגן להפקיד את הרציחות בידיו של אלי גורנשטיין, נהדר בשער שיבה פרועה, בנוכחות שקטה-מאיימת, שלכל קורבן מוצא את ה"מספד" המוזיקלי המתאים בזמרה אופראית מרתקת: דון ג'ובאני לקלארנס שגם שמו מתחיל באות ג' וזה חטאו, קטע של מפיסטו מתוך "פאוסט" של גונו לקרבן הבא, שיר ערש של מוצרט לילדים, ולבסוף גם הסוויטה לצ'לו מס' 1 של באך, כשכלי הרצח הוא הקשת, המשספת בהפתעה את גרונו של בקינגהאם הנאמן.
"ריצארד השלישי" (צילום: דניאל קמינסקי)
הישגי משחק חדשים
אך מעבר לכל אלה, ולצד הישג המשחק הכפול של טיראן מצליח קוגן להפיק משחק משובח ביותר מכוכביו האחרים. על הישגיהם ב"ריצ'רד השני" כבר סיפרתי, ועתה ב"ריצ'רד השלישי" הם מוסיפים הישגים חדשים.
ראשונות הפעם יהיו הנשים – ובראשן הלנה ירלובה שמצליחה לרגש בתפקיד המלכה אליזבת, המתאלמנת בתמונה השנייה, שוכלת את ילדיה בהמשך, ומגוננת אל הבת שנותרה בחיים – כדי לשרת את מטרותיו של ריצ'רד.
מרים גבריאלי בתפקיד אמו של ריצ'רד מצליחה להטעין בקולה ובשפת הגוף שלה את הייסורים והתעוב של אם שילדה מפלצת מעוותת. זה אכזרי, אך כשהיא נותנת לו את "ברכתה", ראשו מונח על ברכיה, השקט שלה מצמרר.
רות אסרסאי מדהימה בתפקיד אן, הבאה לבכות על מות חותנה הנרי הששי, ומוצאת עצמה מחוזרת, מתפתה ואפילו נאנסת על גבי גווייתו. זו תמונה מזעזעת, אך קוגן וטיראן הפכו אותה לאמירה אכזרית, שהתגובה עליה כוללת צחוק של מבוכה. בהמשך, אסרסאי תישא בעוצמה רגשית מכאיבה את אחד המונולוגים הדרמטיים ביותר של המחזה.
אורי רביץ מעצב ברכות טובה את העיוורון התמים של קלארנס, האחת שנדון למוות. יוסי גרבר מוסיף בהנאה גלויה שתי דמויות קומיות לגלריה הארוכה שלו, תחילה כמלך אדוארד הרביעי, ואחר כך כראש העיר לונדון המשרת את בקינגהאם המביים את מלאכת השכנוע של ריצ'רד לקבל על עצמו את המלוכה. דודו ניב, כמעט מיותר להגיד, הוא הבקינגהאם האידיאלי – נחש מושלם עד שמוסריותו המאוחרת ותאוותו האישית מקפדים את ראשו.
גיא אלון מעצב דמות צנועה-ענווה כגטסבי המפיק בפועל של מהלכי ריצ'רד, וגיל ויינברג מעצב דמות גאה כמפקד המצודה, ברקנברי, שברגע הלא נכון מוציא את הסעיף לריצ'רד החושף שיניים קניבליות. ויינברג גם עיצב את הקרבות, שבשיאן נוצרת אחת התמונות המרשימות ביותר של ההצגה – זו של הריגת ריצ'רד.
את הצוות המצוין משלימים אביב זמר, כארכיבישוף, ערן מור, כהנרי ריצ'מונד לבית טודור, שיירש את ריצ'רד כהנרי השביעי, אלון דהן כהייסטינגס ההססן, אביהוד תדהר כיורש העצר שדינו להירצח, טל וייס כאחיה של אליזבת, ליאור חקון כבנה מנישואיה הראשונים, יוסי קאנץ, כסטנלי הנע ונד בנאמנותו, וכן לורן סביר כאליזבת הצעירה, ונועם טל כנסיך הצעיר שדינו נחרץ.
בתחילת ההצגה ובסיומה חולף על פני הבמה ילד שרגליו נתונות בסד. אולי זה מסמן את ריצ'רד, ואולי זה רק סמל, רב משמעות, לעיוות הטבוע בגורלם של שליטים. וכך צריך לראות את המבצע המרשים הזה של הקאמרי בבימויו רב ההשראה של ארתור קוגן ובכיכובו הבלתי מתפשר של איתי טיראן כשני מלכים שהכתר לראשם חלול, וגורלם ככל האדם לשוב לעפר.
15/07/2012
:תאריך יצירה
|