זה קרה ב-1974. אפרת לביא, אז שחקנית צעירה שזה עתה השתחררה מלהקה צבאית, רשמה במאזנה את אחת ההופעות המרגשות ביותר של שחקנית בסרט ישראלי, ב"מיכאל שלי", שביים דן וולמן.

במקביל השתתפה בהצגה "על קלות דעת וצביעות" בהבימה, בבימויו של חבר ילדות, עמרי ניצן. 37 שנים חלפו מאז, ולביא, שהשתקעה לפני שנים רבות בלוס-אנג'לס, לא עלתה מאז על במה ישראלית. עד השבוע.

בהצגה "פימה", שתעלה ביום חמישי באנסמבל תיאטרון הרצליה, בבימוי נולה צ'ילטון, תסגור לביא שני מעגלים בבת אחת, ומפלס ההתרגשות גואה אצלה מחדש. מי שהזמין אותה להופיע בהצגה זו אינו אלא מנהל האנסמבל, עודד קוטלר, מיכאל שלה מפעם. ההצגה היא עיבוד של צ'ילטון ואסף אופק ל"המצב השלישי", הרומן של עמוס עוז, מחבר "מיכאל שלי".

"לעבוד עם נולה זו האוניברסיטה הכי גבוהה למשחק"

"כשעודד, בעלי באותו סרט, התקשר אלי, הוא לא יכול היה לנחש שהייתי ערב ביקור בארץ", אומרת לביא בין חזרה לחזרה. "אני מרבה לבקר כאן בשנים האחרונות, בפרט מאז שאמי המנוחה חלתה מאוד. כשעודד אמר שמדובר בעמוס עוז, לא חשבתי פעמיים. הורדתי את המחזה מהאינטרנט וקראתי אותו בטיסה ארצה. כמובן ששוחחתי עם עמוס. אנחנו בקשר מאז הסרט. כשהוא בא להרצאות בלוס-אנג'לס אני משתדלת לא להחמיץ אותן".

פעמיים עמוס עוז ושני תפקידים שונים כל-כך.

"ב'מיכאל שלי' חנה גונן לא מדברת הרבה. הסרט מלא שתיקות, עד שבאחד מרגעי השיא שלה שם היא מתפרצת בצעקה חנוקה: 'מיכאל, תגיד משהו!'. ב'פימה' יעל לא מפסיקה לדבר. מה שחנה גונן לא העזה להגיד במהלך סרט שלם, יעל מטיחה כאן כשהיא עוזבת את פימה. 'די, אפי!', היא זורקת לו. כן, אפי, הכינוי שלי במציאות, הוא הכינוי של פימה, אפרים, בהצגה.

עם הבימוי של צ'ילטון, אומרת לביא, היא בחרה ללכת אל הלא-נודע. "שמעתי עליה המון, אבל לא הכרתי אותה", היא אומרת. "עודד אמר לי שלעבוד עם נולה זו האוניברסיטה הכי גבוהה למשחק, והוא צדק. היא במאית גדולה שעובדת לעומק.


"פימה", אפרת לביא ודבל'ה גליקמן (צילום: גדי דגון)

"תהליך העבודה איתה, שמזכיר לי את השיעורים של מרטין לנדאו [כוכב "משימה בלתי אפשרית"] באקטורס-סטודיו, בשיטה של לי שטרסברג, מאוד מעניין", מוסיפה לביא. "'אני עובדת מומנט טו מומנט', היא נוהגת לומר, ואצלה כל רגע והאמת שלו, כשהשחקנים שאיתי בהצגה – דב'לה גליקמן, אלכס פלג, דינה בליי-שור ויואב הייט – חבל על הזמן".

מה קורה לגיבורת המחזה, יעל?

"היא מחליטה שהיא לא יכולה להישאר יותר בערפל היחסים שלה עם פימה, שכאילו הלך לאיבוד ומחפש את עצמו כל הזמן. יעל נוסעת לארצות-הברית, לאחר שאמריקאים מעוניינים בפרויקט שלה בבניית מנועים סילוניים. למה מנועים סילוניים? אצל עמוס עוז יש לכל דבר משמעות עמוקה לגבי החיים שלנו. בארצות-הברית היא פוגשת את טוד (יואב הייט) ונישאת לו".

איך ההרגשה להיות שוב על הבמה בעברית?

"זה קצת מוזר לי, בתור מי שזמן רב משחקת באנגלית. העברית המדוברת בארץ השתנתה מאז ששיחקתי כאן. המזל שלי הוא שהטקסט של עמוס עוז הוא פיוטי. תמיד צחקו לי על שאני מדברת יפה, אבל זה בא לי מהבית. אצלנו הקפידו על עברית נכונה. היה כבוד גדול לשפה. בעיני זה מאוד חשוב. שפה מבטאת המון, לא רק בלה-בלה-בלה. דווקא הטקסט של עמוס הקל עלי. במשך שנים היה לי קשה לשחק באנגלית, מבחינת הקשר הרגשי למלה, עד שהתרגלתי. היום אני שוחה באותה מידה בעברית ובאנגלית".

"אפרתילה, את שומעת את הרעש בארון?"

בין "על קלות דעת וצביעות" ל"פימה" היתה ללביא התנסות בימתית יחידה, כשלפני שנים אחדות העלתה בלוס-אנג'לס, עיר מגוריה, בהפקה עצמאית, את הצגת היחיד בעקבות השואה "היא לא היתה כאן", מאת "הבמאי שלה", דן וולמן, והשחקנית המנוחה בלנקה מצנר, שענת עצמון הציגה בהצלחה בגרסה העברית
.

"פימה", אפרת לביא (צילום: גדי דגון)

"המחזה נוגע באשה ניצולת שואה", היא מספרת, "ומבוסס על סיפור אמיתי של מי שרצתה להיות שחקנית ובבואה ארצה נעשתה אומנת לילדה  שלא רצתה לשמוע על השואה ואנשים כמוה הפחידו אותה. בהתחלה הצגתי בבית, ולאחר מכן בכל מיני בתי-ספר ומקומות. הרגשתי קשר אישי למחזה הזה.

"מביתנו, ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב, אני זוכרת את השכנה נחמה, שהיתה עושה אצלנו בייבי-סיטינג. כניצולת שואה היו לה רגעים שבהם היתה שומעת רעשים שנורא הפחידו אותה. היא היתה מסוגלת לשאול שאלות כמו, 'אפרתילה, את שומעת את הרעש בארון?'. זה חזר לי בחזרות על התפקיד תוך כדי הזכרונות שמציפים את הגיבורה. עם הזמן שכרתי את האולם במכון ויזנטל והצגתי שם עם ליווי בפסנתר של מי שלימדה את ילדי השכונה נגינה. היא באה לנגן שופן בהתנדבות, כפי שטום ויקלי, במאי מהאקטורס-סטודיו, התנדב לביים. הגם שאיננו יהודי, המחזה ריגש אותו עד דמעות בזמן הבימוי".

לא קל לה לחשוף את עצמה כעת, לאחר הפסקה ארוכה, לקהל בנמל הבית. "מעודד אותי שהחומר ב'פימה' נפלא", היא מעידה. "המלים. המחשבות. העומק. הנושא. השחקנים הנהדרים. מה צריך יותר. 'מודה אני לפניך', זה מה שאני צריכה לומר".

אני שומע אותך כעת, נזכר בך אז ומתפעל איך שלאחר כל שנותייך הרבות בחו"ל אין בדיבור שלך ולו שמץ של מבטא זר.

"אם לענות לך בהומור, אז כמי שטובה בשפות זרות, המבטא שלי בעברית הוא טוב כמו בשפות אחרות. וברצינות? גם כשאני רחוקה מכאן, אני כל הזמן מדברת עברית עם המשפחה שלי".

"אפי, למה שלא יהיה לך שירות מעניין? נסי!"

לביא, 62, נולדה בחדרה. בהיותה תינוקת עברה עם משפחתה לתל-אביב, שם גדלה, כדבריה, בבית טבול באווירה אמנותית, "עם סבא רופא שיניים שאהב לנצח על התקליטים הרבים שלו". אמה, ילידת גרמניה, היתה מזכירתו של אימת השחקנים, מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, בהיותו מנהל מוזיאון תל-אביב. אביה, איש אגד, יליד ליטא, ניהל מטעם הקואופרטיב את סוכנות ג'נרל-מוטורס בארץ. אחותה, ציונה, פיזיותרפיסטית. "אפיליין", מכנים אותה במשפחתה. "אפי", מקצרים חבריה.

"לא חלמתי להיות שחקנית, גם לא חשבתי להיות רקדנית, הגם שהלכתי בקנאות לשירי ריקוד, מאז שראיתי עם אמא שלי את 'נעליים אדומות', עם מוירה שירר בתפקיד הראשי", מספרת לביא. "הופעתי במסיבות ובהצגות בית-הספר כמו כל הילדים, לא יותר. פעם אפילו שיחקתי את איב ב'אוהל הדוד תום'. בתיכון עירוני ה' למדתי במגמה הפילולוגית עם דגש על שפות, שבהן התנסיתי בשהיות הממושכות שלנו בחו"ל, בעת השליחויות של אבי בברזיל ובניו-יורק. מי שהתפרסם מהכיתה שלי בתחום השפות הוא ד"ר אבשלום קור. המקצועות החזקים שלי היו אנגלית והתעמלות".

לדברי לביא, על אף שניגנה בתקופת התיכון בגיטרה ושרה שירי עם, בהשפעת השהות בניו-יורק, לא תיכננה לשרת בלהקה צבאית. יום אחד, כשנשמעה ברדיו הודעה על בחינות ללהקות צבאיות, היתה זו אחותה ציונה שהעלתה בפניה רעיון בונה קריירה, כשהציעה לה לגשת ולהיבחן. "אפי, למה שלא יהיה לך שירות מעניין? נסי!", היא אמרה לה, וזרקה אותה למים.

המנצח דורון סלומון, כיום מנהל תזמורת סינפונייטה באר-שבע ונגן גיטרה בינלאומי, שלמד עם לביא בתיכון, ליווה אותה בבחינה הקובעת מול דני ליטאי ויאיר רוזנבלום, האורים ותומים. "התייצבתי לבחינה בשמלה ורודה ועם עגילים מאוד מצחיקים", היא משחזרת. "כששרתי שם את 'הערב טוב לרקוד' מ'גברתי הנאווה', דני שאל אם אני יכולה להתנועע. זה היה מביך. אף פעם לא הופעתי בריקוד, מה גם שנורא התביישתי. הביישנות נשארה איתי עד היום, אבל זה לא הפריע לדני להכריז – 'או.קיי, התקבלת!'".


"פימה" (צילום" גדי דגון)

לביא, שאז עדיין לא היתה סגורה על הרעיון להיות שחקנית, נקלעה למחזור גדוש כוכבים של להקת פיקוד המרכז. לבד מניצן ומסלומון, שירתו עימה גם שלומית אהרן, ניצה שאול, שלמה בראבא, שם-טוב לוי, גליה ישי, דני וסלי ועוד. היא אינה זכורה משום סולו מהתוכנית "רד אלינו לבקעה", וגם לא התלוננה על כך. "העברתי את השנתיים בלהקה בלי יומרנות יתרה", מסכמת לביא. "ידעתי שצריך להקדיש זמן למולדת, ואם כך, למה לא לעשות את זה תוך כדי הופעות לפני החיילים?".

"אתה רואה מה זאת טראומה?"

כשהשתחררה מצאה את עצמה מופיעה, בבימויו של יואל זילברג, במחזמר "הדירה", אצל גודיק. ממנו עברה להצגת "הלילה ה-12", בתיאטרון לילדים ולנוער, שם נקראה לדגל להופיע בתפקיד המרכזי של ויולה, במקום שחקנית שחלתה. אז החל המירוץ הקולנועי שלה ללא תכנון מוקדם. בלי להתמצא עדיין בתחום, הופיעה בסרטו של מנחם גולן "כץ וקרסו", כשעימה כאחותה ניצה שאול, חברתה הטובה מהלהקה הצבאית, שותפתה למערכון "צ'רלי צ'פלין". אהובה שם היה יהודה ברקן.

אהובה הבא, לאחר הופעתה בקופרודוקציה הישראלית-גרמנית הכושלת "זר ביריחו", היה יהורם גאון ("פרטנר נהדר!") ב"קזבלן", סרט נוסף של גולן. לביא ענוגת המראה שיחקה שם את רחל, האשכנזייה שבה חושק קזבלן. "ההפקה ביפו היתה מאוד קשה ואפילו שירותים לא היו שם", נזכרת לביא, "אבל חיפתה על זה העבודה עם אנשי המקצוע הטובים ביותר, ובראשם גולן ויהורם גאון".

עד מהרה נקלעה באותה שנה סבוכת עלילה, 73', לסרט שונה לגמרי, כשעם אמנים רבים אחרים גויסה לשירות מילואים ממושך במלחמת יום הכיפורים. "זה היה נורא", היא זוכרת. "התרוצצתי בין המוצבים בסיני עם חברי מהלהקה הצבאית. כשנפגשנו באחרונה ונזכרנו במה שהלך שם, לא האמנו איך שרצנו בין הפגזים שנפלו לידינו וניסינו להתחבא מאחורי איזו דיונה. יצאתי מאותה מלחמה עם טראומה בלי לדעת שחוויתי דבר כזה. חוץ מזה שכמעט לא ישנתי שלוש שנים.

"לי היה במלחמה ההיא גם סיפור אישי", ממשיכה לביא, כשהצער ניכר בקולה. "נדב ורדי היה החבר הכי טוב שלי, ממש ידיד נפש. הוא ואני נולדנו באותו יום, ה-18 בספטמבר, ולמדנו יחד באוניברסיטת תל-אביב ספרות אנגלית ותיאטרון. 'אל תפסיקי לשחק!', הוא אמר לי לאחר שראה אותי בסרט 'קזבלן'. נדב נפל בקרבות בחווה הסינית, בסיני". כשהיא מספרת זאת מצטעפות עיניה בדמעות. "אתה רואה מה זאת טראומה?", היא שואלת בעודה מוחה אותן.

עד מהרה היה עליה להתעשת ולחזור לעניינים. כאמור, היה זה חברה עמרי ניצן שהפקיד בידיה את תפקיד יטכן, בתו של רב בתקופת ההשכלה בגרמניה, בהצגת "על קלות דעת וצביעות", בהבימה. "אני הייתי שם קלות הדעת ועזרא דגן – הצביעות", היא מעירה.

בדרך ל"מיכאל שלי" שיחקה את רות ב"קורצ'ק והילדים", הפקה בינלאומית בבימויו של אלכסנדר פורד ובכיכובו של ליאו גאן. רות בסרט היתה יתומה בבית היתומים של יאנוש קורצ'ק, שהצטרפה לפרטיזנים בעקבות בן זוגה. המעבר מהסרט הזה ל"מיכאל שלי", הישראלי כל-כך, היה חד. "התפקיד של חנה גונן היה נפלא, מה גם שמולי שיחק פרטנר נהדר כמו עודד קוטלר", היא משוכנעת עד היום. "הייתי מאושרת בכל רגע של עבודה עם הבמאי דן וולמן, שידע להוציא ממני דברים שעד אז לא התגלו אצלי. זה הדבר השלם ביותר שעשיתי בקולנוע".

"כמעט התעלפתי כשהגישו לי את התסריט"

בעקבות "מיכאל שלי" הופיעה בסרט נוסף, "רק היום", בבימוי זאב רווח. הופעותיה הבאות בסרטים ישראליים היו בגיחות מארצות-הברית. "ב-77' נסעתי ללמוד משחק אצל אוטה האגן וסטלה אדלר בניו-יורק, שם הייתי חמש שנים", היא משחזרת. "למדתי גם בהאנטר קולג' לתואר שני בריפוי במחול".

במה עבדת למחייתך?

"לימדתי עברית, מכרתי בגדים באיזה בוטיק בווילאג' ובעיקר מילצרתי".

לביא נשארה באמריקה גם מסיבה רומנטית: נישואין לאלי, ישראלי יליד חיפה, שגדל שם מגיל תשע. "הוא רופא אלקטרו-פיזיולוג המתמחה בקצב של הלב", היא מספרת. "אצלנו מדברים עברית. הילדים היו באים כל קיץ לישראל לקייטנה של אגד, כמו זו שבה הייתי, כבתו של מי שהיה מראשי החברה".

לביא, השומרת בתעודות על שם משפחתה העברי מהבית, חוגגת החודש את יום הולדתו ה-30 של אדם, בנה הבכור, העובד בחברה של מכשור רפואי, שהתמחותה קרובה לזו של אביו. דניאל, בת הזקונים, התנדבה באחרונה לשירות בצה"ל. לביא מנצלת את חופשת המולדת הנוכחית שלה לא רק למשחק בהצגת "פימה", אלא גם כדי להיות קרובה לבתה החיילת.

בעודה מתמקמת בארצות-הברית, הגיחה ארצה בשנות ה-80 לשלושה סרטים – "מחבואים", בבימוי וולמן, "רומן בהמשכים", שבו מצאה מולה את קוטלר בסרטו היחיד כבמאי, וב"תל-אביב–לוס-אנג'לס", סרטו של שמואל אימברמן.

לביא, שהיתה בשנות ה-70' שם חם בקולנוע הישראלי, לא הרחיקה לכת בקולנוע האמריקאי, "אבל רובנו שם מופיעים באפיזודות", היא אומרת. תפקידה המשמעותי ביותר בו היה ב-95', בסרט "הנשיא מאוהב", בבימוי רוב ריינר, הזכור לטוב מהופעתו כמייקל בסדרת "הכל נשאר במשפחה" לצד ארצ'י באנקר. "לא הייתי שם הכוכבת", היא ממהרת להרגיע. "זה היה הסרט של אנט בנינג ומייקל דאגלס, אבל היתה לי שם סצינה כזו ארוכה שצילמו אותה שבוע שלם. שיחקתי בסרט צרפתייה".

ולא רק ריינר. "ראו אותי בסרט של מדונה 'מי הנערה הזאת?'", חושפת לביא. "היא היתה מאוד נחמדה וסופר-מקצועית. הייתי שם מוכרת בחנות תכשיטים שמכרה לה טבעת נישואים. היא אפילו נתנה לי חתימה בשביל רונית, בת אחותי".

בין השאר הגיחה לביא גם לסדרות "צעירים חסרי מנוח" ו"ג'נרל הוספיטל" וגם לפרסומות. "היה לי תפקיד בטורקית, בסרט טלוויזיה שנקרא 'פספורט טו טרור'", היא מספרת.

מה לך ולטורקית?

"כמעט התעלפתי כשהגישו לי את התסריט. איך יוצאים מזה? למזלי בדיוק אז ביקר בלוס-אנג'לס דני וולמן. הוא ישב איתי ערב שלם ועזר לי ללמוד את הטקסט בשפה שלא הבנתי ממנה מלה".

הצופים השנה בסרטו החדש של אסי דיין, "דוקטור פומרנץ", אולי הופתעו לגלות שם את השחקנית מפעם. "לביאה הון, הסוכנת שלי מאז, הציעה לי לבוא ולהשתתף", היא מעידה. "כשבאתי ונפגשתי עם אסי, הוא אמר לי, 'אכתוב לך משהו אחר'. קיבלתי ממנו תפקיד מצחיק של שכנה המתמרמרת על כך שהמשטרה באה רק כשמישהו מת, אבל כשאנחנו, החיים, צריכים אותה, היא לא באה. השכנה הזאת מתלוננת שערך הדירה שלה ירד מכל המתאבדים שנופלים למדרכה".

איך היה לחזור לסרט ישראלי לאחר כל השנים?

"דווקא היה קל. להיות בסרט, זה משהו מוכר לי ונשארה לי המודעות למצלמה. בשבילי זה באמת היה כמו לחזור הביתה".

עכשיו לביא כאן כל עוד תרוץ ההצגה "פימה", ומתמודדת ככולנו עם החום המתיש של הקיץ. היא מדברת ברגיעה. "זה מהילדות שלי", היא אומרת. "'צריך לשמור על יציבה נכונה; זה מרגיע את המוח', לימד אותי אבי. מה שהחסרתי בכך מאז אני משלימה באיינגר יוגה, תחום שלמדתי בהודו ואני מורה מוסמכת בו. עכשיו אני חצי-חצי כזה", מעירה בחיוך השחקנית, שבאחרונה הצטלמה ל"קמטי צחוק", סרטו של פיני עדן, שבו ליא קניג ויוסף כרמון מגלמים את הוריה ודניאל, בתו של הבמאי, בתפקיד בתה. "יש לי בסרט תפקיד מעניין ומגוון של מי שנקרעת בין הדורות, ואני מצפה לתפקידים נוספים". אנחנו מצפים עימה.

"פימה" תעלה החל מה-18 ביולי 2012 ב-20:30 בתיאטרון אנסמבל הרצליה. לרכישת כרטיסים בטל': 09-9552921.