הפיוטי זה החיים
 
הפופולריות של "בית ברנרדה אלבה" מאת פדריקו גרסיה לורקה אינה נעצרת על בימות התאטרון, הרפרטוארי או זה שבפרינג', בישראל ובמרכזי התאטרון העולמי. שם המחזה הזה, כמו מחזותיו הגדולים האחרים של לורקה, נישא על גבי מערכת משוכללת וניסיון אמנותי רב שנים שחסרים כאשר הוא מועלה בבתי ספר למשחק.
 
גם הבמאי המנוסה והגדול ביותר, בעל תפיסה ייחודית ושאיפות אמנותיות גבוהות, נקרא להתמודד עם החומר המיוחד הזה בדרך אחרת כאשר הוא נקרא לביים בבתי הספר האלה.

רנה ירושלמי, שביימה את הגרסה המועלית עתה בבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים מעידה כי עבדה שנה תמימה עם הסטודנטיות הצעירות. התוצאה מעידה כי אכן נוצרה בינה לבינן הבנה מלאה של הפרויקט המשותף הזה.
 
לתפיסתה של ירושלמי "מה שמבדיל בין לורקה לבין מחזאים אחרים הוא שאין אצל לורקה את המרווח בין שירה לחיים. הפיוטי זה החיים". מבחינות רבות יש בכך חיבור נכון לעובדה  שלורקה שלל את התפיסה ש"בית ברנרדה אלבה" הוא מחזה פיוטי. מבחינתו מדובר בריאליזם טהור ולא בשירה, בתאטרון טהור ולא בספרות. 
 

"בית ברנרדה אלבה" (יח"צ)

עניינה המוצהר של עלילת המחזה המתבססת על שורת דמויות שחיו בסמוך אל לורקה ואל משפחתו, הוא מיניות מודחקת של נשות אנדלוסיה ומעמדן בחברה הפטריארכלית הגברית. לפיכך רואה ירושלמי את דמותה של ברנרדה כמי שבעקבות מות בעלה נכנסת לנעליו כגבר, פטריארך, ומתעלמת מנשיותה,  ומעמדה המטריארכלי. כך היא "משלמת את המחיר הגדול ביותר של אימהותה, מאבדת את בתה, ובנותיה לא יינשאו ולא ילדו ילדים". 
 
את המתווה הדרמטי המספר על כליאתן של בנותיה בשמונה שנות אבל בעקבות מות האב, וגם של אמה שדעתה כבר נטרפה בעבר, העמידה ירושלמי בתוך קירות גבוהים אפורים בהירים שעיצבה נאוה שטר. אלה מובלטים משני הצדדים על ידי קירות שחורים, ומבפנים על ידי השמלות השחורות של ברנרדה, בנותיה והמשרתות בעיצוב של גילי כוכבי.
 
ועם זאת ירושלמי מכניסה לבמה פעמיים את הצבע הלבן, תחילה כאשר הבנות יושבות לרקום את שמותיהן על יריעת הבד הגדולה שמסמלת את התקווה לנישואין ואמהות, ואחר כך כאשר מגיע הלילה האחרון, הדרמטי, המסמל את קץ התקווה הזאת.

התאורה המדויקת של מאיר אלון, ופסקול המוזיקה שערך יהונתן מגון יחד עם כמה רגעים של שירה חיה, משלימים את המרקם הנקי והמדויק של ההצגה.