היצירה היפהפייה החדשה של יורם כרמי ולהקת פרסקו מזמנת לצופים חוויית צפייה כמעט אולימפית
נועזות של האמן היוצר
שעה בדיוק לפני טקס פתיחת המשחקים האולימפיים 2012 - שהתגלה מהר כאחד האירועים הבימתיים-קולנועיים המרגשים ביותר ובשיאו הדלקת פסל הלפיד האולימפי המקורי ביותר שספק אם יהיה לו מתחרה בעתיד -החלה באולמו של מרכז סוזן דלל בכורה של יצירת מחול ישראלית חדשה של כוראוגרף צנוע ולהקתו הקטנה המציינים עשור לפעילותם.
החיבור בין המופע הענק באיצטדיון האולימפי של לונדון לבין "סרברוס", יצירתו האינטימית המרתקת של יורם כרמי,עשוי להישמע יומרני או מופרך, אך בעיני מדובר בשני אירועים שבהם נועזות האמן היוצר מעלה על נס את חירות האדם, ואת עוצמת הדמיון האנושי.
כרמי בחר השראה מסיפורי הילדות שגדל עליהם ומקורם במיתולוגיה היוונית, ובדרך חתחתים הצליח להגיע עמה אל מהות התנועה הנצפית מבפנים, מתוכה החוצה. כי כן מה הם אותם סיפורים מיתיים, אותן אגדות ילדים, אותן חוויות ששני האירועים, זה של לונדון וזה של נווה צדק, סיפרו לנו זה אחר זה, אם לא מה שאנחנו מצביעים עליו תמיד בביטוי "ההיסטוריה מלמדת"?
ובתחום המחול, כמה טוב לדעת, כמו בתחום הקדמה האנושית, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה. יורם כרמי, ביצירתו החדשה, הנסמכת אל חווית התנועה הטהורה והאנרגיה, כפי ששפתו הכוריאוגרפית הוגדרה על ידי מבקרים באיטליה, תרם להרחבת מושג התלת-מימד הבימתי.
"סרברוס", צילום: תמי וייס
הוא הציב על הבמה הגדולה בימת קוביה באמצעות ג'וי סטיק משוכלל בידיו של בלתי נראה נעה ממקום למקום, סובבת על צירה, נעצרת ושבה ומתקדמת או נסוגה, משתתפת ביצירה כרקדן, או כמצלמה של סרט תלת ממדי המביאה את הרקדנים מכל כיווניהם אל הקהל, או אם תרצו, מדמה את הקהל היושב באולם כנע סביב הרקדנים שעל הבמה. ממש כמו הכוריאוגרף בסטודיו.
אבל ההישג הטכנולוגי הצנוע הזה מספר סיפור הרבה יותר משמעותי. הוא משנה תפיסה של מושגים כמו חזית וגב, תנועה קדימה או הצידה או לאחור, ואפילו הקפאתה ב”נוכחותה” של מדוזה. הוא תובע מהכוריאוגרף לראות את היצירה שלו כמספר-יודע-הכל - מלמעלה, מהיקפיה, ולשחק בה כמו באותה קוביה הונגרית שעל המשחק בה למצוא את הצופן המחבר אלה לאלה את שלושת הצבעים שלה בעת ובעונה אחת בשש פאותיה.
"סרברוס", צילום: תמי וייס
מסע סביב היצירה ובתוכה
הצבעים במחול החדש הזה של יורם כרמי הם הגוון השחור של שתי הבמות, הסטטית הגדולה והקוביה הנעה עליה. את הגוון הזה מעמיקה תאורה משמעותית של יעקב ברסי, והתלבושות הבהירות מאוד של שעיצב אביעד הרמן לרקדנים המגלמים את הדמויות המתות שסרברוס מכניס לשאול.
גוון עשיר במיוחד למחול כולו מוסיף המלחין אלברטו שוורץ שכתב עבור המחול הזה יצירה סימפונית מרתקת, שיש בה מן המקצבי והמאיים ועד ל-ליריות החודרת עמוק ומתחברת באופן טבעי כל כך לדקות השמימיות של DIXIT DOMINUS מאת הנדל.
"סרברוס", צילום: תמי וייס
צבעים מרתקים מביאים לבמה וליצירה הרקדנים המצוינים של להקת פרסקו ובראשם ג'ואל בריי, בריטן ג'קסון ועדי שמשי המרשימים, שמגלמים את הדמות המרכזית של סרברוס בעל שלושת הראשים השומר על סף השאול. עם המסכות הכלביות המורכבות על ראשיהם שעיצב רון גלייט הם מרגשים, מפחידים, ופה ושם גם אנושיים מבעד לתנועת החיה הנרמזת.
הם, והרקדנים האחרים, מפיחים תנועה היוצרת דו-שיח מתמיד עם אותה קוביה נעה, שעליה, מחוצה לה ובשילוב בינה לבין הבמה הסטטית הם יוצרים קטעי סולו מרשימים, כמו זה של טל בנארי עם מטבעות הזהב על עיניה, או זה של ליגל מלמד על הקוביה, סדרה של דואטים מרתקים של טל ובריטן, ג'ואל וליגל, דואט "אורפאוס ואורידיצ'ה" של ג'ואל ואינגה למרטינק, ואחר רצף דואטים שבהם גם משתתפת ג'וליה סלאטר, טריו נהדר עם עודד רונן, טל ואינגה, ובסוף רביעייה שאליה מצטרפים שאר רקדני הלהקה בתמונת הסיום המרגשת.
"כל יצירת מחול מבקשת לחבר פנטזיה ותנועה לכלל חוויה אנושית. ב"סרברוס" שלו, יורם כרמי נותן לנו גם את היכולת להתבונן בה כאילו לקח אותנו למסע סביב לה ובתוכה.