במרחב הקיומי-פוליטי
 
לא קל לכתוב מאמר ביקורת על יצירה כמו "מחקר-ארץ" של ארקדי זיידס המגיעה אלינו במסגרת "מחולוהט 2012” נוצרה והועלתה בחודשים שעברו בצרפת, גרמניה, והולנד במסגרת שיתוף פעולה ישראלי-אירופי.
 
על פניה זו יצירה הבנויה מחמישה מונולוגים של תנועה, ה"נאמרים" על ידי חמישה פרפורמרים  שמנסים לחשוף את היחס האישי שלהם לאדמה – הלאומית או הפרטית – שלהם. 

בזה אחר זה נושאים אותם בגופם יולי קובבסניאן, אופיר יודלביץ', ראידה אדון, אסף אהרונסון ושבא לי-לוי.
 
כל מונולוג הוא ניסיון למפות את הגוף האישי הנע בחלל הבמה ובתוך מסגרת חזותית הנקבעת, ביצירה הזאת, בסדרת צילומי "נוף" פוליטיים של חומת ההפרדה וסביבתה, שצילם יובל טבול ועוצבו לווידיאו על ידי דניאל לנדאו. 

נביאי-מחול משועממים הנאחזים בשוליהם של יוצרים כמו זיידס מנסים לבטל את נוכחותו של הגוף בתנועה. אבל זיידס דווקא מכיר בקיומו ומשתמש בו בשפה שלו כדי לבטא התבוננות במרחב שבו אנו חיים.

"אנו", כלומר, חמשת המבצעים המייצגים בדיבור התנועתי את הקשריו של הכאן והעכשיו הישראלי.


"מחקר-ארץ", צילום: תמי וייס
 
התנועה נשברת או נזרקת, לכודה בתוך עצמה, או זוכרת ילדות רחוקה. כל מבצע אומר את הטקסט התנועתי באריכות, כמתבונן במראה פנימית, בוחן את המציאות שלתוכה הוא נקרא, מנסה לפענח את משבריו, לאחות את הקרעים ולגשר על התהום בינו לבין הגוף הגדול יותר - הארץ שעליה הוא יושב, או קם, או נופל.

צריך להאזין לתנועה
 
זוהי גרסה שבה זיידס, יחד עם ענת צדרבאום, שכיוונה ותחקרה, ועם המבצעים המצוינים, נותנים פרשנות מחולית מקורית לרעיון המזדמר במילים "אין לי ארץ אחרת" או  באמירה ש"האדם הוא תבנית נוף מולדתו". כאן כבר נוצרת הטענה כי האדם מייצג בגופו את האדמה הכלואה בתוכו.
 
התנועה כמו מבקשת לשחרר, למצוא את החירות של הצימוד הזה, ולשם כך זיידס מפשיט את הגוף ממחלצות המחול המקובלות, שובר את הקווים הישרים, מחדד זוויות בכל אחד מחמשת העיגולים האישיים, ומותיר בהם רק את גווני האפור.