מסע של הפתעות
 
תופעת המופעים האינטימיים בחללים קטנים תופסת תנופה בשנים האחרונות.  עמוס חץ החל לפני שנים רבות את מפעל חייו המוכר כפסטיבל ריקודי החדר. בירושלים מתקיים בקיץ במסגרת עונת התרבות פסטיבל של מופעים בבתים פרטיים ואילו  בעכו מופיעה סמדר יערון בדירתה.

והנה גם בתל-אביב - יוצר אחד, חוני המעגל, גייס שחקנית יוצרת אחת, פנינה רינצלר, לנהל מיני-פסטיבל גדול בתחומי מתחם התחנה האופנתי של נווה צדק, בתוך קרון הרכבת הישן הניצב בפתחה.
 
תיירי התחנה הצטופפו עם מוזמנים, בני משפחות וסקרני אמנות בתוך הקרון הצר, ישבו על ספסלי העץ הקשים, וחזו בתריסר מופעים שונים, במשכים משתנים - מרבע שעה ועד חמישים דקות, במגע הכי אינטימי עם יוצרים-מבצעים. כל אחד ומרכולתו-אמנותו באתגר של המגע המיידי, ללא מחיצות, ללא ריחוק, עם הצופים שנענו בסקרנות ובחום למגע הזה.
 
מ-17:00 ועד 23:00,  בין קטעי ביניים של מוזיקה בנגינתם של ילדים מחוננים וקטעי מחול וזמרה שבוצעו בחוץ במהלך חילופי הבמה ושינויי סידור הישיבה בפנים - הפך הקרון לתיבת הפתעות של מסע בזמן ובמקומות קרובים או רחוקים של זכרונות וחלומות, מרים או מתוקים, ותמיד אנושיים מאוד. ולא היה אפשר שלא לחוש כי ההפתעות הן מגיעות מתוך התיבה הפרטית של הצופה המתפעם.
 
ראיתי רק שבעה מתוך המופעים, וראשית דבר אני מתנצל בפני אלה שלא ראיתי - “הקרקס הבלתי אפשרי הבינלאומי הראשון" של כרמל בר, “חדר זיכרון" של מיכל גיל, “IV כן או IV לא" של איריס הרפז, “לחודים" מאת קרול פרידן ו"החברה מאיכילוב" של תאטרון פלייבק. 


"פסטיבל לצאת מהקרון" (צילום: נטלי תורג'מן) 

עשייה אמנותית גבוהה

שבעת המופלאים הנותרים שצפיתי בהם כללו חוויות ועשייה אמנותית ברמה גבוהה. היה שם ביצוע מקורי של "החזקה יותר" מערכון מוכר של אוגוסט סטרינדברג על קנאה, תחרות וצרות עין בין אשת איש והמאהבת שלו, בביצוע שובה לב, של שלושה סטודנטים מהחוג לתאטרון של האוניברסיטה העברית.
 
שונה לחלוטין היה מופע חפצים מרתק של לי לוריאן "היטל הר חברון" – שהוא מיפוי מכוון ואמנותי מאוד של דרום הר חברון, אזור שבו התנחלות אחת מוקפת כפרים פלסטיניים. יצירה מעודנת מאוד שמדברת בלי מלים ומספרת מה שהיוצרת מתארת מהיכרות אישית שלה.


"פסטיבל לצאת מהקרון" (צילום: נטלי תורג'מן)

מבית היוצר של "מנוע חיפוש" הגיעה הדס מושל עם יצירתה המקורית והכואבת "אני האחות", שבה היא מארחת את הקהל לסעודה אמיתית סביב שולחן גדול תוך כדי סיפור מכאיב של אחות שאיבדה במלחמה את אחיה, אך היא איננה נספרת במניין הורים או בנים שכולים. 
  
מגע כואב אחר, עם היבט קצת יותר אינטימי, הביא השחקן אלכס וינגרט, ביצירתו "השבט העצוב". הוא שהצליח לשכנע אותי שהוא מספר את סיפורו האישי כילד מישה דיסנצ'יק שעלה מרוסיה בלי אביו וכל ילדותו ונעוריו הפכו אותו למספר סיפורים אישיים כואבים משובצים באגדות עמים רחוקים. זה היה משכנע ומכאיב.

אחר כך התרווחתי במופע מוזיקלי מרגש, כל כולו מקורי, רומנטי ופיוטי של שירים ומוזיקה מאת אלכסיי טשייב. עם ולריה קרפובה ליד הפסנתר ובליווי רמזי משחק, העתיר עלינו טשייב געגועים לבית, לאהבה, להורים, לארץ הזאת שלנו, וגם לסבלותיה.