יוסי ברג ועודד גרף מצליחים להפתיע מחדש בפרק נוסף בספר האגדות שלהם
מגרים את הדמיון
כ"ד הסונֶטות של שקספיר המוקדשות לדמות המכונה "הגברת השחורה" פותח בצמד השורות האומר כי השחור נחשב בזוי מאז ומתמיד ובכל מקרה לא נחשב למשהו יפה.
ב"אגם הברבורים" השחור הוא סמל הרשע. כך גם ב"סינדרלה" של דיסני, ו"בשלגיה" שלו, ולכן אי אפשר לטעות במשמעות השם "אגדה שחורה" המתנוסס על יצירתם החדשה של יוסי ברג ועודד גרף.
כמו בעבודותיהם הקודמות היוצרים האלה גם בפרק החדש של "ספר האגדה" המחולי שהם כותבים, השניים נוטלים סיכון בבחירת החומרים הרעיוניים והתנועתיים שהם מביאים אל הבמה, ובה בעת הם מגרים את הדמיון של הצופים לשייך את הדברים למציאות ולמשמעות, ואפילו אם רק כדי לענג אותם בערב של מחול מקורי.
במפתיע יותר, היצירה החדשה מדברת בעד עצמה ואת עצמה. אך בעיקר - היא שלמה עד כדי כך שהפירוק הביקורתי המקובל וההתייחסות לחלקיה ולמרכיביה הוא תהליך כמעט סיזיפי. וכשאני תוהה על היצירה הזאת ועל איכותה אני רואה את השלם שלה ומוצא את עצמי שוב ושוב נמלט מהפרטים הנהדרים – אחד אחד ובזה אחר זה – מהרעיונות השופעים והתמונות המחציפות.
Black Fairytale (יח"צ)
זאת גם הסיבה שביקשתי לראותה שוב ומיד, ורק טעות שלי גרמה לכך שהגעתי באיחור ניכר להופעה השנייה, כך שנותרתי בחוץ, ועם אותה תחושה נפלאה, אך חידתית שנותרה בי - שזו יצירה שהיא "שלם”, כפי שהגדיר זאת החבר שבא אתי להופעה. מילה אחת שמכירה בקיומם של הקטעים וערכם, אך מודעת לכך שאפילו אם יש להם כבוד משל עצמם, הוא נובע מהשלם.
אבל מהו אותו שלם? אם אנסה להגדיר אותו, לפחות מנקודת המבט שלי, הייתי אומר שהוא התכלית שאליה שואפת כל יצירת אמנות. ו-Black Fairytale היא יצירת אמנות בכל דקה משבעים הדקות שלה, מהפתיחה המפתה בשירתם של שבעת הרקדנים – גמדי היער שלתוכו מביאים אותנו ברג וגרף – ובהמשך בפטפוטי דיבור ומחוות של תנועה, בואכה ריקוד מפלצת-האוהל הגדולה - ועד למצעד הבולרו המדהים של דמויות מסיפורי האגדות.
גוף תנועה אחד
תענוג היה לראות את השניים שבים ומראים את שפת הגוף והתנועה האופיינית שלהם – ברג שהחיוך אינו מש מפניו, וגרף שתנועתו נשלחת כחץ ירוי מקשת מתוחה, ועמם חמשת חבריהם-שותפיהם ליצירה שנאספו משבדיה, דנמרק וצרפת - סירי וולתורן, אנה נבוייה, פייר אנוק, סורן אורופ ורוברט לוגרל.
לכל אחד ואחת מהם מאפייני תנועה ואישיות המתחברים נפלא ונטמעים בתוך גוף תנועה אחד, שבאחד משיאיו המרתקים כל השבעה חשופים באורח זהה, כשרק מכנסוני-תחתונים שחורים לגופם. אז גם הרוע והרשע נמלטים מהבמה ומה שמתרחש עליה הוא הרמז המובהק לאותה אוטופיה שהיוצרים מצהירים על כוונתם לנסות ולפענח אותה במתחמים הרחבים של חברה והאינטימיות של אהבה.
בתלבושות היפות שעיצבה מונה מולר שמידט ותחת התאורה הצובעת של עומר שיזף ובניהול הצגה מדויק של ענבל יעקובי, הם יוצרים מצעד שבו מציצות אלינו דרכם דמויות מוכרות – מהמציאות שאם תרצו איננה אגדה – ורעיונות שגם אם לא נרצה מוליכים אל התהייה על "ארץ חמדת אבות שבו תתגשמה כל התקוות".
ואין זה מפתיע שאחד הטקסטים השנונים מספר על מי שלמרות האזהרה שקיבלה, מצאה עצמה – אמת או חלום – מטפסת על הכותל המערבי ומגלה שכמו לרגליו, גם שם, למעלה, יש "שחור". כלומר – בני אדם.
Black Fairytale (יח"צ)
והנה, כשברקע מופעלת דרמטורגיה מהדקת של הלל קוגן וייעוץ אמנותי של ג'וליה גרץ, ולצלילי פסקול מוזיקלי עשיר, השחור מקבל פתאום משמעות חדשה הפורצת מתוך מעמדה כסמל של אגדות ופיוט, והופך להיות דימוי אוטופי של אדם ואדמה, חברה, מדינה, וארץ שמחפשים את הלא-נודע, מייחלים אל התקווה שהיא לא רק המנון.
על יצירה כזאת ראוי לומר מילה אחת אחרת: תודה!