הקרב האחרון של יונה ולביבה
את סיפור המחזה "מלאכת החיים" שחנוך לוין כתב, אך עיכב בשעתו את הצגתו מחשש לסנטימנטליות שלא כיוון אליה, אפשר לסכם בשתי דרכים. הראשונה, המקובלת, אומרת כי פתאום קם אדם באמצע שנתו ומרגיש שהוא "סתם". אחד שחייו עברו כשהוא הצל של עצמו. בלי משמעות. בלי תכלית.
הדרך האחרת, שבה בחר הבמאי רוני פינקוביץ' להצגת "מלאכת החיים" החדשה בבית ליסין, שונה לחלוטין. אצלו הגיבורים, יונה פופוך ואשתו לביבה, רוצים בהכרה ש"גם" הם חיים, ממש כמו מי שבאו להצגה וצופים בהם.
זה מתברר מיד, בדברים הבוטים שיונה אומר לקהל, ובעקבותיהם, כשהוא זורק מהמיטה את אשתו השקועה עמוק בחלום כדי להגיד לה "שלום ולא להתראות". או אז הוא מוצא את עצמו נאבק על זכותו להרגיש עלוב ונעלב מחייו.
וזה מתחזק כשעליו להגן על עצמו כנגד התרסתה של לביבה שגם לה בעצם יש זכויות, והוא אינו יכול לקחת מזוודה ולצאת מחייה כלעומת שבא אליהם לפני שלושים שנה. מאותו רגע הקרב המתנהל ביניהם נערך במרקם העשיר והמפורט ביותר של מחזות לוין.
ביד אמן שיודע לדקור את הדמויות שהוא יוצר, וגם ללטפן, לוין מתאר במחזה הזה את הקרב האחרון שלהם. למרות מה שנדמה, הם אינם מנהלים אותו זה כנגד זה, שהרי לכך היה להם מספיק זמן. לא לחוד, לא נגד, אלא יחד במאבק על טעם החיים. על ההשלמה עמם. כי בלעדיה Life's labor lost, טורח החיים לשווא, בפרפרזה על שם מחזהו של שקספיר, והבל הבלים הכל הבל, כמאמר קהלת.
בימוי המניב שיאי משחק
זה מה שיוצר את התחושה המיוחדת בהצגה המרנינה הזאת של פינקוביץ', שיש בה עידון נפלא גם ברגעים של בוטות מכאיבה. כך גם הוא בונה שלב אחרי שלב את המהלך המביא את יונה ולביבה אל תמונת הסיום, הפייטה הנוגעת ללב והופכת על פיה את הקומדיה למסה הבוחנת את מהות החיים.
באקורד הסיום הזה מניב הבימוי את שיאי משחקם ששון גבאי, כיונה פופוך, ולאורה ריבלין כאשתו לביבה. אלה הרגעים שבהם הם משיגים במין התייחדות את היחד המצרף בין משחקו שלו למשחק שלה. וכאן למילה משחק יש כפל משמעות במוצהר, כשם שלמילה תפקיד, להלן, יש כפל משמעות.
ששון גבאי, לאורה רבלין ויצחק חזקיה, "מלאכת החיים" (צילום: גדי דגון)
ששון גבאי יוצר דמות מיוחדת מאוד של הגבר שמרגיש כי התפקיד שלו הגיע אל נקודת האל-חזור. הוא כועס על עצמו והוא מלעיג על עצמו יותר משהוא לועג לה ומבטל את קיומה. הוא יודע מה היא תענה לו אבל הוא גם יודע מה הוא יגיד לה כדי שכך היא תענה. המאבק שלו הוא למעשה נגדו עצמו, כפי שגבאי מיטיב כל כך לבטא אותו, כדי שיוכל לצאת לדרך החדשה שהוא מדמיין לחייו.
העזר כנגד של לאורה ריבלין כלביבה הוא מושלם. היא מעצבת דמות חכמה מאוד, שבניגוד לבעלה יודעת מה התפקיד שלה בחייה, מה ההפסד שהשקיעה בעבורו, ולא פחות מזה - מהו ערך הקיום והחיים שלה. ריבלין איננה מתכופפת, גם כשנדמה שהיא נשברת גווה זקוף. פניה מתבוננות, ובה בעת משדרות את הביטחון שהחיים שלה אתו לא היו טורח שווא.
הווירטואוזיות של המשחק של גבאי וריבלין מקבלת את המענה שלה בווירטואוזיות השלישית, זו של יצחק חזקיה שמגיח אל הבמה כרוח סערה באמצע ההצגה בתפקיד השכן גונקל, שראה אור, שמע קולות ורוצה לדעת מה ליל מלילות.
חזקיה פוסע על פסיה הזוהרים של הקומדיה הלוינית בשיאה, ובמשחקו המבריק הוא יוצר את ההפוגה הטרגית של המחזה. איש שאין לו תפקיד. אפילו לא סתם, ובטח לא גם.
ששון גבאי, לאורה רבלין ויצחק חזקיה, "מלאכת החיים" (צילום: גדי דגון)
גם אחרי שהוא יוצא מהבמה בטריקת דלת, ובלוויית התשואות המגיעות לשחקן הנהדר הזה, גונקל אינו יודע שחייו הבימתיים לא היו לשווא. וזהו הרגע שבו מזדהרים עבור יונה שלושים השנים שלו עם לביבה כבעל ואישה, כאב וכאם. החמלה שבה לתחייה, גם אם היא מבשרת את הקץ.
אמנות התאטרון לא תמה
להצלחת הבמאי והשחקנים בהצגה הנפלאה הזאת תורמת המוזיקה הרכה שכתב ומנגן יוסי בן נון, כולל השירים הקטנים – רגעי הפיוט שלוין ידע לשתול בתוך הדיאלוג וגבאי וריבלין מבצעים אותם בישירות נוגעת ללב.
ואחרונה חביבה מעצבת התפאורה והתלבושות רות דר, בת זוג ארוכת שנים למחזות לוין. הא עיצבה תפאורה "כפולה" המבטאת את הזיווג הטרגי-קומי של הטקסט: בתווך, על בימה מוגבהת מעט, שוכנת מיטתם הזוגית של בני הזוג. מאחוריה וילון אדום, ומעליו תמונתם ביום נישואיהם.
אלא שבכל זה אין לא די, מסתבר, כי את זירת הקרב הזאת עוטף קיר גבוה של לבנים שחורות הנראה כקירות הבמה, מעל שלוש דלתותיו שלטי "יציאה", ולצד הדלת האחורית המתקן לכיבוי שרפות. אבל במהלך הדברים מתברר שהקיר הוא תפאורה, כחומת כלא סגורה, שארון בגדים ומטבח מסתתרים מאחורי דלתותיו שמשמאל ומימין.
יש בחומה הזאת גם חלון – זה שדרכו "מזעיקה" לביבה את האנשים כנגד ה"גזל" שיונה מתכוון לגזול, כלומר את עצמו, מחייה. החלון צפוי היה להיות מוסתר מעבר לוילון אך נפתח לפתע בקיר האחורי וחושף קטעי משכונת מגוריהם. זו גם נגלית כשנפתחת הדלת הגדולה משמאל, דרכה גונקל נכנס לדירתם בעל כורחם ויוצא ממנה בעל כורחו.
וכך, תפאורה מותאמת להפליא, שזיו וולושין יצר בה את האור והצל של התאורה, מוזיקה שמאירה רגשות גלויים ונסתרים, יחד עם הבימוי והמשחק - מעניקים חיוניות בימתית למחזה הנפלא של חנוך לוין, ומוכיחים כי מלאכת החיים של אמנות התאטרון לא תמה, ואיננה לשווא.