פתיחות סגנונית

כל מי שצופה בסדרת הבי.בי.סי. "שרלוק" וכוסס ציפורניים בהמתנה הדרוכה לשלושת הפרקים הבאים שיגיעו בעוד כשלושה חודשים, כבר למד לדעת שסיפור בלשי טוב בימינו, בטלוויזיה או על במה, חייב לפעול על פי הכללים הבאים: עלילה מתוחכמת, דיאלוג חמקני, ובעיקר משחק לא שגרתי שקורץ בחיוך כאומר "תשמעו, זה הכל רק בצחוק. לא באמת".

דומה שאת הכללים האלה אימץ לפני שבע שנים תאטרון ירושלמי קטן שיוצריו שחקנים בוגרי הסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים, בחרו לו את השם הלא ממש מפתה (מנהג ירושלמי מוכר) “תאטרון האינקובטור". מטרתם המוצהרת הייתה ליצור תשתית ליצירה ירושלמית מקורית ולאפשר התבססותם של היוצרים בירושלים.

ואמנם, בתמיכת קרן ברכה ובמהלך ארבע השנים האחרונות, התאטרון הקטן הזה כינס כ-20ם שחקנים והעלה מעל 500 מופעים והצגות מקוריות כולל סדרת טלוויזיה בערוץ 10, שעיקרם סאטירה ירושלמית בלהיטים כמו “קלבת שבת” וממשיכיו. בתוך כך השחקנים גם מקיימים מגוון סדנאות תיאטרון בסגנונות שונים וביניהם: קומדיה דל ארטה, פנטומימה, פלייבק, לימוד מהמקורות ועוד.

הפתיחות הסגנונית יצרה את החיבור המיידי בין האינקובטורים ללהקת הראפ ששמה "המופע של ויקטור ג'קסון", המשלבת בין מוזיקת ראפ והיפ הופ לטקסטים תיאטרליים ופואטיים. הלהקה מופיעה ברחבי הארץ משנת 2008 במופע תיאטרלי-מוזיקלי ייחודי המשלב ראפ, ספוקן וורד ומוזיקה חיה.

שיתוף הפעולה בין שני הגופים מוכר כבר מהמופעים שבהם התארחו הראפרים: "המטבחון", "קלבת שבת" ו"סינדרום ירושלים" ורק טבעי היה שתימצא ההזדמנות והדרך ליצור יצירה מקורית חדשה ומשותפת, שערכי הסאטירה, המקצב המוזיקלי, וטקסטים מופרכים ומחודדים יאפיינו אותה.

כך באה לעולם יצירת התאטראפ העברי "העיר הזאת" – סיפורו של ג'ו, בלש ציני ומריר בעיר מושחתת ומנוונת. הוא נלכד ברשת קסמיה של שרה בנט, שמשכנעת אותו לחקור את היעלמותה המסתורית של אחותה. בעזרת שותפו ג'ק, ומתחת לאפו של מפקח המשטרה מקמרפי, הוא מצליח לפענח את כתב החידה הממלכד.

"העיר הזאת", צילום: יודן עברי

שילוב מנצח של משחק ומוזיקליות

המחזה כולו כתוב בחריזה וכיצירה מוזיקלית אחת. הדמויות מתקשרות באמצעות ראפ ושירה באופן שמשלב בין אלמנטים שונים מתרבות ההיפ הופ (למשל ביטבוקס - תיפוף באמצעות הפה) לבין אלמנטים מסוגות הפילם נואר והבלש האפל.

אך בעיקר זהו שילוב מנצח של משחק ומוזיקליות של שלושת חברי “המופע של ויקטור ג'קסון” שכתבו יחד את החומר ומבצעים אותו יחד עם תגבור של שני מבצעים נוספים וכולם ברצינות מוחלטת ובמיומנות מקסימה.

עמית אולמן, שגם ביים את ההצגה – שאין לה תפאורה והיא משוחררת מכל כללי הטקס המוכרים – הוא הבלש המזמר ג'ו. הוא המספר השרמנטי הלא-יודע-כלום (עד הסוף כמעט). עומר הברון הוא החבר ג'ק שמוצא את מותו מהר מאוד, מה שמאפשר להברון להבריק בהמשך בסדרת תפקידים ובסדרת קטעי ראפ נפלאים.

השלישי בלהקה הוא עומר מור, המחזיק בלא מעט הומור את הצד המוזיקלי – בעיבודיו ובנגינתו בגיטרה, בפיו, בביטבוקס. הוא העד האילם למתרחש. שחקני החיזוק המצוינים שגויסו הם דורית ליליאן, המרשימה בקולה ובעיצוב התפקיד של שרה בנט, ורוני הראל כמקמרפי השועל, וכנגן שני לצדו של מור.

הסיפור והעלילה, כאמור בפסקה הפותחת, הם בעיקרם הכרכרה שעליה יושבים המבצעים ועמה הם מתגלגלים ברחבי "העיר הזאת" להנאתם הרצופה של הצופים שמבשרת כי לתאטרון האינקובטור יש צאצא פולחני חדש.