המחזה הכי שלם
קשה להסביר למה אין נביא בעירו ולמה המחזאי יוסף בר יוסף, שאמנם זכה לקבל את פרס ישראל, אינו פורח על בימות התאטרון הישראלי, אבל למחזותיו יש קהל והצלחה בחו"ל. אכן הם אוניברסליים, ו"דמויותיו נשארות אנושיות ובזה גם יפות אף במצבים מכוערים", כפי שמציינת ילנה טרטקובסקי במבוא לכרך הגדול של 19 ממחזותיו שיצא לאור אשתקד בהוצאת דביר ואוניברסיטת בן גוריון.
ועם זאת, כדברי אותו מבוא, המחזות של בר יוסף, מאז "טורא", שהועלה בקאמרי לפני 50 שנה, הם ישראליים, ואף יותר ממחזות רבים אחרים שנכתבו כאן, ושפתם עברית שפיוט וחולין מאפיינת אותם בטבעיות. אבל בעיקר, כדברי טרטקובסקי, "מחזותיו הם קודם כל דרמות... על מחזה שלו בנוי ופועל כמנגנון שכל בורג בו נמצא במקום הנכון ואין אף בורג מיותר".
הד לדברים האלה נמצא בדבריו של משה נאור, במאי "אנשים קשים", מחזהו המצליח ביותר של בר יוסף, ולהיט גדול בחו"ל, שהושג לראשונה בתאטרון חיפה ב-1973, ועתה הוא שב ומועלה שם, אחרי שני ביקורים נפרדים בהבימה. לדברי נאור, בתכנייה להצגה החדשה, זהו המחזה "הכי שלם" שבו, לצד העלילה האנושית הגלויה, יש בו "משהו על גלות ומלכות בארץ ישראל. משהו על המימוש. משהו על הציונות".
בר יוסף עצמו מאשר בראיון המופיע בתכנייה את המחשבה הזאת, אך קריאה מדוקדקת בדבריו מגלה כי לא הסמל הוא שדחף אותו כשכתב את המחזה הזה על אנשים יומיומיים, גם במצבים קיצוניים, על אנשים קשים, כלומר כאלה "שעושים צרות לעצמם ולאחרים... שבשבילם החיים מסובכים ומורכבים".
"אנשים קשים" (יח"צ)
האור האנושי והצל המעיב
ואכן, עלילת המחזה הקאמרי-אינטימי הזה המתרחש בערב אחד בסוף 1967 בעיר נמל באנגליה, ממצה את הרעיון הזה במהלך של "מין קומדיה" כפי שהגדיר אותו המחזאי, כלומר סיפור שהוא "גם מצחיק וגם עצוב – לחוד וביחד".
את עלילת המחזה ניתן לתאר כסיפורה של רווקה יהודייה בת 44 שהתמקמה ומתפרנסת באנגליה לשם הגיעה עם אחיה בתום נדודים בסיביר. המחזה מתחיל כאשר האח חוזר מביקור בישראל ומביא עמו לאחותו חתן, ירושלמי בן 41, גרוש ורודף צדק ואמת. השידוך נראה כעולה על דרך נכונה, למגינת לבו של השכן המאוהב בה, עד שהאח, שכל חייו היה תלוי באחותו מתעקש להרוס ולפרק את הקשר שהוא עצמו יזם ויצר.
מה שנפלא בסיפור הזה הוא כמובן האיפיון של הדמויות, והניסיון לתת לכל אחת מהן את האור האנושי ואת הצל המעיב עליו. רחל, שניהלה רומנים עם שני סטודנטים לרפואה, איננה תמימה. זו הייתה דרכה להשתחרר מעולו של אחיה סיימון, והשידוך שהוא מציע אולי יביא לה את הגאולה. ובה בעת היא מקבלת את העול הזה, ולו רק מהטעם שהוא זה שנשא אותה על גבו במהלך בריחתם מסיביר.
סיימון הוא הוא האח המסור, ואין דרך אחרת לתאר את יחסו אליה הנראה כמפוקפק, כשהוא איננו בוחר עבורה חתן שהוא כליל השלמות. ההפך מזה, החתן, אלעזר ויינגרטן, הוא כליל הפגמים. על פניו הוא נראה כרך ותמים, לתפארת הישוב הישן בירושלים, אך בה בעת הוא מוזר, קצת מטורף (עם קבלות), ולמרות שנראה כאילו נוצרת כימיה כלשהי בינו לבין רחל, אין ולו גם רגע אחד שבו בר יוסף מטעה אותנו להאמין שמשהו טוב ייצא מהשידוך.
נקודת האור, התמהונית כשלעצמה, היא השכן המאוהב בני אלתר, שמתקן את נעליה של רחל, או מנגן לה אהבה, ובעיקר מאזין מאחורי הדלת למתרחש, ונכנס בכל הזדמנות כדי להביע את תחושותיו הכמוסות או הגלויות.
"אנשים קשים" (יח"צ)
שלושה גברים ואשה אחת
את הסיפור והדמויות ביים משה נאור ברגישות ובהכרה ברורה שהמצחיק הוא גם מה שעצוב ולהפך. וזה גם הקו המאפיין את המשחק של שלושת הגברים הסובבים את רחל, שהלנה ירלובה מגלמת אותה נפלא כציר השפוי של העלילה. היא פסיבית לכאורה, מתבוננת בעיקר, פה ושם שואלת, מגיבה, אך בעיקר שותקת, עד הרגע שבו פורצת מתוכה לָבַת-האמת שלה, ואחר כך כשהיא מתחברת בחזרה אל אחיה בצחוק גדול ומשוחרר.
משה איבגי מצוין כסיימון הכל-יכול, שמכתיב את המהלכים מבלי להבין שלמעשה הם מאיימים ליטול את היוזמה והשליטה מידיו. איבגי מצוין במיוחד כשסיימון מתפכח מהאשליות שלו עצמו, והוא מיטיב במיוחד לאחוז את התפקיד בשני הקצוות שלו, המצחיק והעצוב. סלים דאו גונב מעת לעת את ההצגה כשכן שמגיח כדי להפריע לשידוך, כשתוך כדי כך הוא משדר את אהבתו לרחל.
אך אם רחל היא ציר העלילה, הרי שדמותו של החתן הירושלמי היא מרכז ההצגה הן משום השילוב המופלא של פיוט ונאיביות בטקסט של בר יוסף, אך בעיקר – כפי שזה קרה גם בהפקות הקודמות – בזכות עיצוב התפקיד על ידי מי שזכה לקבל אותו, והפעם זה ח'ליפה נאטור.
אחרי שכבש את הבמה ב"יוליסס על בקבוקים", שב נאטור ויוצר בהצגה הזאת תפקיד מרתק מרגע כניסתו ועד ליציאתו ומצליח לעצב באנרגיה מדויקת מאוד כל גוון וכל משפט במה שיכול להיחשב כמונולוג ארוך. הוא נפלא ומצחיק כנאיבי, אבל יודע לבטא את הזרמים הרוחשים מתחת לפני השטח. ברגעים שגוברת חמלת המחזאי על הדמות שיצר, גם נאטור מגביר את זרימת הטירוף המניעה אותו בתביעתו לאמת וצדק.
לילי בן נחשון עיצבה יפה את דירתה הטחובה של רחל, על אביזריה התואמים כשברקע תמונת הים הגדול – אותו סמל נצחי לגעגוע ולתקווה – וקרן גרנק מצאה את גווני התאורה התואמים לאלה של הקירות מקולפי הטפטים. עפרה קונפינו עיצבה תלבושות תקופתיות טובות, ורן בגנו נתן את הטון הנכון במוזיקה.
וכך, לאחר ארבעים שנה חוזר המחזה של יוסף בר יוסף לתאטרון חיפה – וכאז כן עתה – בהצגה מרגשת של צחוק ועצב.