קדאווה – חיים עד מוות
צירופי מופעים בפרק זמן נתון יוצרים לעתים את התחושה הברורה כי הסוגות האמנותיות הן כערי פרזות שאין להן חומות המגדירות את תחומיה המובהקים של כל אחת מהן. הנה כך, כששאלתי לשמותיהם של המבצעים את "קדאווה", יצירתה החדשה של גליה פרדקין היא השיבה לי – שלא כמו אחד המשתתפים – כי לא רקדנים הם, כפי שהגדרתי אותם, אלא שחקנים.
אני מקבל כמובן את קביעתה שהרי הם בוגרי מגמת המשחק בבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים. אך מנקודת מבט של היושבים מולם, בהיותם גברים – צעירים ורעננים – הם אינם משחקים גברים אלא רוקדים את האישיות הגברית ואת גבריותם, האינדיבידואליות והחברתיות, כפי שהן מתפתחות מימים של תום אל ימים של כאב. משחקים, מנצחים, מפסידים.
כדרכה ביצירותיה הקודמות הנפלאות "להמריפוסה"ו"סזורה"גם ב"קדאווה" המרתקתהבנויה על משחק בתנועה – אך כמו בקודמותיה איננה מחול במשמעותו המקובלת - נקודת המוצא של פרדקין היא האין, אולי התוהו, או המצב הגולמי שממנו מתעוררים החיים, ואליו הם שבים.
כפי שכתבתי בשעתו נולדה בי תחושה כי מדובר בשתי יצירות שיהוו שני חלקים מטרילוגיה, ועתה פרדקין משלימה אותה ביצירה שיש בה עוצמה פיזית מתוך התבוננות על עולם של גבריות. הפעם היא עושה זאת בעזרת הווידאו הנהדר שצילם עמי יעקבס וערך יואב הראל, שבו מתרחשת גם האפיזודה הראשונה של היצירה – ציפת גוויות בתכריכים מתוך חולות מדבר.
"קדוואה" (צילום: מיקי אלון)
בהמשך הווידאו יחד עם הפסקול שערכה הילית רוזנטל יהיו הרקע הנהדר לחיים של חמשת הגברים שפרדקין העירה והניעה על הבמה המסתורית שעוצבה על ידי דנה צרפתי יחד עם התלבושות, הפועלות אף הן כתפאורה, תחת פנסיה המרתקים של התאורה שעיצב מאיר אלון.
המבנה האפיזודי של היצירה נותן תחושה של סדרת וריאציות על רעיון הקדאווה, המוגדר כ"משחק בנים" – מין תופסת מעגלית אלימה למדי, שמתוכה יכול להיווצר גם ביטוי של רוך ואחווה. בהעדר איפיון רציף ומובהק של כל אחד מהבנים לכל אורכה של היצירה נוצר נרטיב אפיזודי, וריאציה מעובדת בתנועה לכל שלב בהתפתחותם של הבנים.
מי שיוצרים את הרציפות המתבקשת הם אייל צ'יובן, יניב חן, אילון קורח, אלעד אטיאס ויונתן רון (ובהופעות אחרות ניר וידן ורוי קלדרון) חמשת המבצעים המרגשים שבוקעים מתוך הגולם התלוי מתחת למסך הווידאו, ואליו גם ישובו בסופה של היצירה. הם גם המעניקים את האיפיון האינדיבידואלי מכורח אישיותם ותרומתם כשחקים-יוצרים, ושליטתם בתנועה מרשימה.
2X2 – טסטוסטרון וארוטיקה
צירוף המקרים שאליו רמזתי בתחילת המאמר הוא זה שנוצר בעקבות מופע המחול המשותף של שני דואטים - “אישונים" של דנה רוטנברג ו-Face to Face (השומר אחי אנוכי) של מיכאל גטמן - שמביאים התבוננות בעולם הגברי באמצעות המחול.
יצירתו של גטמן, בשיתוף עם אלדד בן ששון, ובביצועם של השניים, הועלתה לראשונה בפסטיבל הולנד דאנס, ואחר כך באינטימדאנס בתמונע, ובשבוע שעבר במסגרת מחולוהט 2012. זהו דואט הבוחן מערכת יחסים של תלות המבקשת להתנתק, אך שבה ומתחברת בכל פעם מחדש.
face to face - מיכאל גטמן (יח"צ)
גטמן ובן ששון בונים ביצירה המרגשת, ובסיוע הדרמטורגיה הטובה של יעל ונציה, מערכת אינטימיות הנרמזת בפרטיה הקטנים ביותר – מלכתחילה הם מצויים בריחוק זה מזה – שמתפתחת למצבים של חיבור עיקש, אפילו אלים ומאיים, ויוצרים מתוך כך קירבה גדולה. מבחינות רבות סוגת המחול נפרצת כאן והשניים הם שחקנים נהדרים המגלמים דמויות ברורות מאוד.
מהלכי הטסטוסטרון וההומו-ארוטיקה טבעיים מאוד, ושניהם משחקים בשפה הכוריאוגרפית תפקידים ברורים של אחים, יריבים, אוהבים, טורפים ונטרפים, או כהגדרתה של היצירה על ידי מחבריה "תאמר 'הוא לוחם' ואיש אינו יכול (כבמעין כישוף חולני) שלא לשמוע גם אוושת גופו של אדם, נכון להכניע ברגע זה אדם אחר".
את היצירה מלווים תאורה מתאימה של אלןקנופס ופסקול מוזיקלי מעניין שערך גטמן מציטוטים מתוך הסונטה לפסנתר "הפתטית" של בטהובן ויצירות של Queen ושל הרולד רובין, כולל טקסט שלו
כהמשך ישיר שבה ועלתה יצירתה של דנה רוטנברג "אישונים" שהועלתה לראשונה במסגרת "הרמת מסך 2010”, ושבה לרגש אותי כמו אז. כפי שכתבתי זו יצירה הבנויה על כפל המשמעות של שמה, ומה שנראה לעין אינו בהכרח מה שניצב לפניה.
משום כך יש לדואט הגברי הזה פנים אחרות, שבהן ההומו-ארוטיות נובעת מעצם טבעה של העמדת שניים דומים-שונים זה לצד זה, ובתנועה שעוברת ממחוות גבריות ידידותיות אל מהלכים מתגרים ומהם לסאדו-מאזו הומו-אירוטי.
"אישונים" (יח"צ)
אופיר יודילביץ' ואורי שפיר, שותפי היצירה, רוקדים אותה במתח פנימי מרתק, ונענים לאתגר של ההתבוננות הנשית של דנה רוטנברג בהם ובשפות הגוף של כל אחד מהם, ועונים על תביעתה: "דרוש גיבור במשרה חלקית. רצוי גבר. רצוי גמיש. בגרות מלאה." הם משחקים את תפקידם זה לצלילי המוזיקה של נועם ענבר ואדם שפלן, תחת פנסי התאורה של תמר אור.
בסיכומו של דבר מדובר ב"יצירות שמעבר לאסתטיקה שלהן ומבעד לאגלי הזיעה והטסטוסטרון, הן יוצרות מפגשים אנושיים" כפי שדנה רוטנברג כותבת בדף התכנייה המלווה את הערב הזה. מפגשים הכוללים בין השאר גם את אלה שבין שתי היצירות האלה, ובינן לבין "קדאווה".