רומן נבואי אפוקליפטי של עמוס עוז הופך להארה בימתית על המשיחיות בת ימינו
כובשים ושואפי שלטון
קצת יותר מעשרים שנה עברו מאז כתב עמוס עוז את הרומן "המצב השלישי", שמיד בראשיתו מופיע המשפט "חמישה ימים לפני האסון", והחתירה לדעת למה התכוון המחבר מלווה אותו עד סופו, עד לאותו מצב שלישי, שאינו שינה ואינו ערות, ואשר בו מתחברים האור הפנימי והאור החיצוני.
הספר עבר רדוקציה קיצונית מאוד בעיבוד של נולה צ'לטון ואסף אופק להצגה החדשה של תאטרון אנסמבל הרצליה. את מה שנותר מהמקור, על שלל דמויותיו ואירועיו, אפשר לתאר בפרפרזה על אותו משפט אפוקליפטי כ"שעה לפני האסון", או בפשטות כתזכורת כי הנבואה של עוז כמעט ומגיעה עתה אל התגשמותה.
את ההצגה מלווים לא מעט פרצי צחוק לשמע משפטי מפתח שנכתבו בשעתו, ובמסגרת הזמן המתואר כימי האיתיפאדה הראשונה, ומתקיימים במצבנו היום ככובשים ושואפי שלטון. אולי זו תוצאה של האדישות והייאוש שעוז מאבחן אותם בימינו, ואשר לדבריו בתכנייה, בעטיים הוא "כותב פחות".
אבל מעבר לקומי, בוקעת האמת הקיומית העצובה של עוז על המשיחיות המאיימת להכחיד את המדינה שנולדה מחזון והפכה לכלי נשק. האמת הזאת מצליחה להבקיע אף יותר מבעד לחמלה האנושית שצ'לטון, כבמאית, מצליחה למקד אליה את תשומת הלב בהצגה ובעיקר בדמויותיהם של פימה, של גרושתו יעל ושל אהובתו החדשה אנט.
אנטי גיבור בודד
היעדרו של נרטיב עלילתי – שהיה ברומן הכתוב – מפנה מקום בהצגה לנרטיב האישיותי של פימה, כפי שהוא חי במשחקו המרשים של דב'לה גליקמן, לבוש בפיג'מה לכל אורכה של ההצגה. הוא נפלא בשטף דיבורו, במפגשיו השונים, בעיצוב טרחנותו, ואפילו בבוטות שלו ובפגיעתו במקורבים אליו.
בשתיקותיו, בהתבוננותו אל מעבר לנראה, הוא מצליח לעורר אמפטיה, ונדמה שאפילו הזדהות. ובמשחקו הוא אכן נראה כ"צאצא קטן של מתקני עולם ונביאים ירושלמים" או "כאנטי גיבור בודד, נביא וליצן של חורף" (כפי שפימה מתואר בכריכת המהדורה החדשה של הספר).
"פימה", אפרת לביא ודבל'ה גליקמן (צילום: גדי דגון)
משלל הדמויות שברומן נותרו בהצגה, לצדו של פימה, רק ארבע: אשתו לשעבר יעל, שאפרת לביא, מגלמת אותה ביובש מסוים של כאב; בעלה טד, שיואב הייט מעצב את סובלנותו הגבולית כלפי פימה בעברית-צ'לטונית;
ברוך, אביו הזקן של פימה והתומך בו כלכלית, המעוצב במשחקו המצוין של אלכס פלג כהתגלמותם של העיוורון ושל האדישות למהות האמיתית של המתרחש כאן; אנט, האישה החדשה בחייו של פימה, שבמשחקה הקומי-וירטואוזי של דינה בליי מייצגת את המכמיר והכואב האישי שלה ושל קיומנו.
דנה צרפתי עיצבה תפאורה מעניינת של קירות מתניידים הבנויים כמדפים עמוסי תיבות נעליים שבהם ארוזים רשימות, מסמכים, מכתבים ועוד תזכורות למה שהיה רצוי, לתקוות שאבדו. זו תפאורה שמשחקת בהצגה הזאת תפקיד פעיל (או מופעל על ידי פימה) יחד עם התאורה האפקטיבית של רוני כהן, וקטעי הסונטה לצ'לו ופסנתר של ברהמס ברקע.
כוחו של "המצב השלישי" של עמוס עוז הוא בחשבון הנפש, כפי שכתב אליו בשעתו שמעון פרס והוא "מתחיל את קיומו האמיתי לאחר שמסיימים לקרוא אותו.” כך גם ההצגה "פימה" של נולה צ'לטון, שחשיבותה הגדולה מתחילה לאחר סיומה, כשהיא מזמינה אותנו לשוב ולקרוא את הרומן המיוחד הזה, ואולי עוד להספיק לעצור חמש דקות לפני האסון.
06/09/2012
:תאריך יצירה
|