פסטיבלים - אמש באופרה: מסע אל תוך הקרע

האופרה החדשה על פי הרומן "מסע אל תום האלף" היא תעודת כבוד ליוצריה למרות שצבי גורן חזר ממנה בתחושה שעוד יש מה לעשות כדי שתגיע אל חוף מבטחים.

הביגמיה באלף הראשון

עלילת האופרה "מסע אל תום האלף" מאת המלחין יוסף ברדנשווילי והסופר א.ב.יהושע מתרחשת בשנתיים האחרונות של האלף הראשון. במרכזה – תופעת הביגמיה שהייתה מקובלת ביהדות עד סוף האלף הראשון והאיסור הגורף שהוטל עליה לאלף שנים בפסק ההלכה המפורסם של ר` גרשום "מאור הגולה" במגנצא (מיינץ).

האופרה מספרת על בן עטר, סוחר מטנג`יר יהודי שבחר לשאת אישה שנייה, צעירה, בעוד הוא נשוי לאישה הראשונה, אם ילדיו. השתיים מקבלות עליהן את המצב ואף יוצרות מערכת יחסים קרובה בינן לבין עצמן. אלא שאת האידיליה המשפחתית הזאת מפרה אישה אחרת, אשתו החדשה של אבולעפיה, אחיינו של בן עטר ושותפו לעסקים המצליחים באירופה.

האישה החדשה, אסתר-מינה, מביאה עמה תפיסת-עולם יהודית חדשה, צפונית-אשכנזית, האוסרת על ביגמיה המקובלת ביהדות הדרומית (באותם ימים עדיין לא היה המונח "ספרדית"). היא מכריחה את בעלה לנתק את קשריו העסקיים והמשפחתיים עם בן עטר.

אלא שזה, שגידל את אחיינו מילדותו, איננו משלים עם רוע הגזרה, ויוצא לפריז לשכנע את האישה החדשה לבטל את החרם הפרטי שלה. הוא מגיע אליה בחברת נשותיו ושותפו המרוקני, אבו לוטפי, ורב מסוויליה, מזמין אותה לדין תורה, בפני שבע נשים ושלושה סופרי סתם, ומנצח. אך בעקבות התעקשותה והתמרדותה של האישה החדשה, הוא מסכים למהלך נוסף של בוררות בוורמייזא (וורמס) שבגרמניה.

שם, בעיר מולדתה, עולה בידה של האישה החדשה לנצח את הסוחר ונשותיו. לא מעט בסיועה של האישה השנייה, שתובעת להעניק זכות ביגמיה זהה גם לנשים, וגוררת את הפסיקה החמורה של חרם מוחלט על בעלה. ייסורי המצפון שלה מביאים אותה להתאבד, ובכך מתבטלת עילת החרם והשותפות יכולה להמשיך ולהתקיים.

מרכז הכובד עובר לנשים

א.ב. יהושע עצמו כתב את הליברית לאופרה, על פי הרומן המופלא שלו. קשה, ואף אין מקום, לבחון את הליברית בהשוואה לרומן, בעיקר משום שמדובר בשתי צורות ביטוי שונות ורחוקות, החל בעובדה שברומן אין כמעט דיאלוגים, והוא רצוף תיאורים ספרותיים עשירים של מקומות, דמויות, חוויות ורגשות.

עם זאת ניתן להצביע על כמה עניינים בולטים שהשתנו בגרסה לאופרה, לעומת הספר. כך למשל הוסיף יהושע את תמונת הפתיחה, שינה כמה פרטים, ואפילו ויתר על מרכיבים דרמטיים חשובים גם לגרסה הזאת, אם כי לא תמיד לטובת העניין. למשל, הרמיזות למוצאה הנוכרי של האישה החדשה, ואפילו על החלטתה לפרק את השותפות כדי שאבולעפיה לא ייעדר מהבית לתקופות ארוכות.

יתר על כן, נוספו דיאלוגים ומונולוגים קצרים, רבים מהם חדשים, שנועדו לקדם את העלילה, ואף נוספו ציטוטים מפיוטים יהודיים בשירת ימי הביניים. בחירה הזאת של יהושע יוצרת שעטנז בין שפת חולין עברית בת זמננו לבין העברית של פייטני ימי הביניים.

מבחינה מסוימת הנוסח האופראי סובל מחסר ביחס לדמויותיהם של בן עטר ושל אבולעפיה, ומעביר את משקל הכובד אל שלוש הנשים, ומבליט את הצד הרעיוני-אקטואלי של הסיפור - המאבק על מימוש וקיום שותפות גורל כנגד קרע בעם, והפער והכפייה העדתיים-תרבותיים בארץ.

ההבלטה הזאת מודגשת עוד יותר בדברים שכתבו א.ב. יהושע והבמאי עמרי ניצן בתכנייה. אך במפתיע גם הם וגם עורכי התוכנייה לא מצאו לנכון להתייחס ל"חרם דרבנו גרשם" על ריבוי נשים, שהוא למעשה הציר העלילתי-רעיוני של הסיפור.

מרקם מוזיקלי קשה

למרבה הצער, ברגעים רבים קשה להבין את הטקסט ויש צורך להיעזר בכתוביות המוקרנות מעל הבמה. ה"אשמה" בכך היא, המוזיקה העשירה מאוד של יוסף ברדנשווילי, אשר בשמיעה ראשונה ניתן בהחלט למצוא בה יסודות מסקרנים ומושכים, אך במקרים רבים היא מאפילה על הטקסטים ומקשה על קליטתם.

מה שמאפיין את המוזיקה של ברדנשווילי הוא ריבוי הגוונים והסגנונות, במצלולים עדינים, קאמריים, או תזמורתיים מורכבים ואפילו ראוותניים. הסיבה העיקרית לכך היא שהמלחין בחר לערוך מסע רעיוני תרבותי משלו בתולדות המוזיקה, החל מימי בראשית (תיאורטיים) ועד למאה העשרים.

התוצאה מעניינת, אבל לא תמיד מתחברת, ונוצרת תחושה של קיטוע, במקרה הטוב, או חריגה בוטה, לא עניינית, כמו קטע של טנגו שמגיח לפתע בתמונה המתרחשת בפריז של שנת 999.

ברדנשווילי מצליח יותר כאשר הוא מצרף מצלולים מזרחיים למערביים, ובמיוחד במערכה השנייה, כאשר המוזיקה היהודית המסורתית המוכרת מפרקי חזנות מקבלת ביטוי מובהק בתזמור עשיר מאוד, ובקטעי שירה מרהיבים. אבל, גם כאן קורה שהמלחין נכנע לגישתו ההיסטורית.

את המרקם המוזיקלי הקשה הזה, כמו גם את המבנה העלילתי , ליווה והנחה גרי ברתיני ז"ל שהיה אמור לנצח על ביצוע האופרה, ואף בחר את הזמרים שישירו בה, אך הלך לעולמו לפני חודשיים, והותיר את הגשמת מורשתו בידי תלמידו תמיר חסון, שערך את הפרטיטורה, ובידי המנצח אשר פיש, שירש אותו לפני כמה שנים כמנהלה המוזיקלי של האופרה.

פיש שלט בפרטיטורה המורכבת ביד חזקה מאוד, וגיבש ביצוע מרשים של המוזיקה, הן על ידי התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ומקהלת זמרי פילהרמוניה, שניצח עליהם והכין אותם דוד זבה, ובעיקר על ידי הסולנים המצוינים.

לריסה טטוייב (האישה החדשה), אירה ברטמן (האישה השנייה) ועדנה פרוחניק (האישה הראשונה) שרו בקולות נפלאים קטעים דרמטיים וליריים יפהפיים. גבי שדה (בן עטר) עשה נפלאות בקול הטנור הדרמטי שלו, ומילא את התפקיד בכוח אישיותו. אלכסנדרו בדאה (אבולעפיה) שר היטב חרף מחלתו, והצליח ליצור דמות אמינה. כך גם וולדימיר בראון (אבו לוטפי), נח בריגר (אחיה של האישה החדשה), יותם כהן (הבורר בוורמייזא), ושני סולני המקהלה, אלה רוזנר-זבה וסיימון קריכלי. הופעה מסקרנת הייתה לזמר הצעיר יניב ד`אור (הרב אלבז מסוויליה), ששר בקול הסופרן שלו ובהתאמה משעשעת את התפקיד החשוב הזה.

מחוזות חריגים של דמיון

הצוות המרשים הזה הצטיין גם במבחן הביצוע הבימתי של האופרה תחת שרביטיהם של הבמאי עמרי ניצן ובמאית המשנה יוליה פבזנר. ניצן היטיב להבליט במשחקם של הזמרים את הניגוד בין ה"דרומיים", הפתוחים, ל"צפוניים", הקרים, המסתגרים.

ניצן גם עיצב יפה את היצירה החדשה כמסע נופים פנורמי מרהיב, ולעתים אינטימי מאוד, העובר ממרחבי המדבריות והים בצפון אפריקה, אל ספרד, וממנה אל פריז התוססת ביקב, ואל היער השחור של גרמניה וורמייזא, ובחזרה אל הים.

את אלה יצרה עבורו מעצבת התפאורה והתלבושות רות דר, שיצרה באמצעות מסכי-קלעים גדולים, בימה מרכזית, אבזרים ותלבושות עשירות, ובעזרת התאורה העשירה של פליס רוס, את הנופים, המרחבים, והפינות הקטנות שבתוכם עיצב ניצן סדרת תמונות עשירות ומרשימות.

ועם זאת, בשני מקרים הדמיון היצירתי שלו הרחיק לכת למחוזות חריגים, אפילו אם אלה נוצרו בהסכמתו של א.ב. יהושע. תחילה זה קרה בתמונת היקב בפריז - החל בהליך הבחירה של הרכב בית הדין וכלה בחינגת הטנגו החושנית מאוד שעיצבה דניאלה מיכאלי. בפעם השנייה זה קרה כאשר ברקע לאריה גדולה של האישה החדשה הוא ביים תמונת "אורגייה" עדינה ויפה כשלעצמה של בן-עטר ושתי נשותיו.

תמונות מרשימות במיוחד היו אלה שחתמו את האופרה, המשפט בוורמייזא – שבו, אגב, האקטואליזציה חגגה במיוחד, ולא מעט בגלל התלבושות השחורות של המקהלה, בסגנון קלוויניסטי או פוריטני, וההפרדה בין מקהלת הנשים ומקהלת הגברים. כך גם תמונת הסיום המרגשת כאשר היער השחור הופך לאוקיאנוס שחור, שבין גליו מתאבדת האישה השנייה.

בסיכומו של דבר אפשר בהחלט להצביע על הישגה של האופרה הישראלית בהעלאת יצירה ישראלית חמישית חדשה, מקורית ומורכבת בשנה העשרים לפעילותה. זה צריך לקרות בתדירות גבוהה יותר, ואף יש להבטיח כי היצירות ישובו לרפרטואר.

הבטחה כזאת גם תעודד את היוצרים לבחון את טיב יצירתם אחרי שעברה את מבחנה הבימתי הראשון, כפי שהדבר נעשה לא פעם בהיסטוריה של אמנות האופרה, ולהחליט אם צריך לשנות ומה ניתן וכדאי לשפר. אז גם תבוא ההזדמנות לשוב ולצפות ב"מסע אל תום האלף" ולהתענג על מעלותיו.

מועדי הצגות