הצגה טובה של מחזה על ארבעה חולמים צעירים שחיים מחוץ למציאות הישראלית
ללא אמירה משמעותית
לא קראתי את ספרו של אשכול נבו "משאלה אחת ימינה" שעל פיו כתבה דפנה אנגל את המחזה הנושא את שם הספר, ולפיכך לא אוכל להגיד אם טוב עשתה ביחס למקור. אבל המחזה שכתבה, כנתינתו, כתוב בשילוב טוב של דיאלוגים קלילים והומור בריא, קצת רומנטיקה ומינון מבוקר של טסטוסטרון.
אלה יוצרים עלילה פשוטה, בהירה מאוד, על ארבעה צעירים שחברו להם בברית שנועדה להתקיים בכל מצב, לגבור על כל משבר – שלא אמור להתרחש. העלילה מספרת על חברות ועל נאמנות, שלידתה המפתיעה לא הייתה בשוחות ובאוהלי חיילים, אלא בהיה-היה-פעם של נעורים. קצת משונה, אבל זה מחזה שעניינו וגיבוריו גם יחד מנותקים מהמציאות הישראלית.
בהצגה זה מתחיל בתאונת דרכים שמחישה לבית החולים את החבר יובל במצב אנוש, ומפזרת על הכביש את דפי הספר שכתב על עצמו ועל שלושת חבריו אופיר, יואב המכונה צ'רצ'יל, ועמיחי, הנשוי לאילנה, אב לתאומים והמארח של מפגשיהם בכל ארוע דרמטי של משחק כדורגל בינלאומי, או בדרבי אנגלי, או בסופר-קופה ספרדי וכדומים להם.
עיון קצר באחד הדפים מביא להילוך לאחור של ארבע שנים, ל-2002, אל המפגש הפולחני שבו צפו ידח במשחק חשוב, - גמר המונדיאל. ככלות הצעקות והקפיצות ולפני שהם גמרו להפריע לשנת התאומים ולאישה הלומדת בשקדנות בחדר האחר, כתבו הארבעה על פתק את המשאלה שלהם שתוגשם עד המונדיאל הבא.
"משאלה אחת ימינה" (צילום: דניאל קמינסקי)
שלושה חושפים מיד את מה שכתבו. אופיר הקופירייטר רוצה להיות סופר, עמיחי רוצה לפתוח מכון טיפולי, יואב, פרקליט מצליח, רוצה לתרום תרומה חברתית והרביעי, יובל, נאלץ לחשוף את העובדה שיש לו רומן עם צעירה ששמה יערה, ושמשאלתו היא להיות עמה כעבור ארבע שנים.
תוך זמן קצר מתברר כי הדרכים מרחיקות את הארבעה מהגשמת הכתוב בפתקים, תוך העמדת החברות במבחנים ביניהם במבחנים שונים. אחד מאותם מבחנים, הקשה בהם, שתופס את המיקום המרכזי בעלילה, הוא כשיואב גוזל מיובל את יערה.
הכל, כאמור, זורם בקלילות טובה למדי, ומבחינות רבות, מתוך התפיסה שהחברות הזאת היא נתון, שיש לקבלו ככתבו וכלשונו. משום כך המחזה יוצר תמונת-הווי ואינו יוצר אמירה משמעותית על ערכים של אחריות הדדית, אהבה, ומאפיינים של הדבק שמחזיק חבורה גברית. על זה ניתן לקרוא בתכנייה, במאמרו של ד"ר דני קפלן.
"משאלה אחת ימינה" (צילום: דניאל קמינסקי)
קבוצת שחקנים נהדרת
זו במידה רבה גם רוח ההצגה הטובה והמהנה כשלעצמה שביים גלעד קמחי עם קבוצת הצעירים של בית ליסין. קמחי יצר הצגה שנעה בקצב ובתנועה עם רעיונות בימתיים מצוינים. החל בשינויי התפאורה שעיצבו ערן עצמון ואולה שבצוב, התאורה הגלויה והנרמזת של אורי מורג, ובמיוחד בווידאו ארט מצוין של יואב כהן, המשלים את תמונת החברות המאושרת.
ובעיקר, כמובן, קמחי הצליח להעמיד על הבמה קבוצת שחקנים נהדרת ובראשם ארבעת החברים, השונים כל כך זה מזה כמו השחקנים המגלמים אותם: נדב נייטס, אניגמטי, קודר ונוגע ללב מבעד לחיוך ומבע העיניים כיובל; ידידיה ויטל התוסס שמצליח לשנות גוונים מרגע לרגע בתפקיד אופיר; יניב לוי האנושי והחיוני בפשטות הישירה, המצחיקה לעתים וגם כואבת של עמיחי; וחייקה מלכה הכריזמטי כיואב גברי, כמעט מאיים, מתנשא כל הדרך אל השבר הבלתי נמנע.
"משאלה אחת ימינה" (צילום: דניאל קמינסקי)
כנגד ארבעת הגברים ניצבות איתן גם הנשים, אם כי המחזה אינו נותן להן מנת יתר: רויטל זלצמן, זהובה וזוהרת כיערה, שמיטיבה לעצב את בגידתה המהירה וגם את חרטתה המאוחרת; הילה זיתון מרשימה כאילנה, אשתו השקטה והסבלנית של עמיחי, ואחר כך כשהיא נסערת ונפתחת בידידותה עם מריה ההולנדית בגילומה התוסס מאוד של קרן מרום. את התמונה משלימים עמי ויינברג ודנה שרייר המשעשעים מאוד כהוריו בעלי המבטא האמריקני- אנגלו-סקסי (למה?) ועוז ניסן כשומר בבית חולים.
לכל אורכה של ההצגה מלווים אותה קטעי להיטים ישראלים שונים – שיוצרי ההצגה אינם חושבים שראוי לתת להם קרדיט בתכנייה, ולא רק לעורך המוזיקלי אמיר לקנר. זה לא הוגן וזה לא מקצועי.
13/09/2012
:תאריך יצירה
|