מחיזור להטרדה
 
כיצד גברים רואים נשים בעידן המודרני? כיצד רואות נשים את עצמן וכמה רחוק מוכן אדם ללכת בשם האהבה, אמיתית, אינטרסנטית או מדומה? אלה הם בתמצית עיקריה התמאטיים של הדרמה "בן לוקח בת" (2000) של המחזאית האמריקאית רֶבֶּקה גילמן, שהועלתה לפני עשר שנים בתאטרון באר שבע תחת השם "כשאת אומרת לא".
 
המחזה עולה עתה בסטודיו לאמנויות התאטרון של יורם לוינשטיין, בבימויו המרתק של נועם שמואל ובתרגומו המצוין, ועם קיצורים רבים בדיאלוגים הדידקטיים המרובים על יחסי גברים-נשים שאינם מותירים מקום למחשבה עצמאית של הצופים. אבל הצלחתה העיקרית של גילמן במחזה הזה הוא שהיא מצליחה לבנות דרמת מתח מרתקת.
 
במרכזה ניצבת טֶרֶסָה,כתבת במגזין אמריקאי חיה בניו יורק ושמחה בחלקה המייצגת פמיניזם רעיוני בתוך מערכת גברית שמאמינה כי כל חיזור רומנטי הוא בעצם סדרה של “הטרדות”, וסרטים רומנטיים, פרסומות סקסיות בטלוויזיה יכולים להוביל גברים ונשים כאחד למעשים קיצוניים. במשימה שמטיל עליה העורך היא עורכת סידרת ראיונות עם מפיק מזדקן של סרטי פורנו-רך שבמהלכם היא מתנצחת אתו אודות יחסם של גברים לנשים.
 
המחזה מתחיל בפגישה עיוורת בינה לבין טוני, שהגיע לניו יורק כדי להתאושש מפרידה כואבת, ומשם זה עובר לחיזור רומנטי ופגישה שנייה. אך  כאשר טרסה מחליטה שטוני לא מתאים לה, הוא מתחיל ב"חיזור" אובססיבי, בהתאם למסורת ה"גברית" שאיננה מוכנה לקבל את ה”לא!”
 
הנחת-עבודה חשובה, גם אם איננה נתמכת בטקסט עצמו, היא שטוני מאוהב בה באמת, וללא כוונת זדון או תכנון מוקדם, עקשנותו גולשת להטרדה סדרתית ואיום מפורש על חייה. חוקרת משטרה קשוחה מנסה להתמודד עם ההתרחשות, ובהכרה מודעת לאוזלת ידם של שומרי החוק היא מציעה לטרסה להחליף מנעול, להחליף טלפונים, לעבור דירה, להסתתר, ואפילו לשנות את שמה. 
 

"בן לוקח בת" (יח"צ)


בימוי, עיצוב ומשחק איכותיים
 
נעם שמואל ביים את המחזה בהפקה בימתית מרתקת הבנויה בהבנה גדולה של המחזה המיוחד הזה ושל השילוב שגילמן עושה בין הרעיון העקרוני של יחסי גברים-נשים לבין העלילה הפרטית, כשכל אגף מאיר למעשה את האחר. כך גם ההצגה, המתנהלת בתוך במה חיונית על פרטיה המשתנים בעיצוב מצוין של זאב לוי, ונהנית מתאורה יצירתית של יעקב סליב.  

בסיוע תלבושות טובות של ארז מעיין ובליווי תנועה מוקפדת של עמית זמיר, הבמאי מניע את ההצגה בין הגלוי לנסתר, בין המתרחש על פני השטח לבין מה שרוחש מתחת לפני הקרקע, כפי שרומז מתאר הרחובות והרכבת התחתית של ניו יורק המצוירים על רצפת הבמה, ובמסכי רקע משני עבריה, ובתמונה חשובה במערכה השנייה בתוך כל חפצי דירתה של טרסה.
 
שמואל בונה היטב את מרקם הדמויות הסובבות את טרסה, אחת לאחת, על האפיונים הברורים שלהם, ובאמצעותם הוא מרכיב את דמותה על כפל מסילותיה – מצד אחד היא נעה קדימה, מתפתחת בעבודתה ובאישיותה, ומהצד האחר היא נסוגה, רדופה ומובסת. ואת הכפילות הדרמטית הזאת מגלמת בעוצמה ובכישרון רז הראל, המסיימת, כחבריה בהצגה הזאת, שלוש שנות לימוד בסטודיו.
 
להראל יש נוכחות בימתית מרשימה. לפני כמה חודשים הפגינה את נוכחותה זו במהלכים קומיים, כדונה פלור הנשואה לשניים. כאן - פניה ושפת הגוף שלה משדרים להפליא את הביטחון העצמי של טרסה, את ההיסוסים, את הפחדים ואפילו את המידתיות הנכונה של התלהמות מתגוננת כלפי שבלונות החשיבה של הגברים. היא כואבת ונוגעת ללב בתמונה האחרונה כאשר מגיע שלב ההכרה שהיא מובסת בעולם חסר רחמים המוטה כנגד מי שהוא הקרבן.
 
עידו וולפוביץ' מגלם מצוין את טוני במשחק מדויק ומוקפד של המעבר ממתאהב למחזר, ומשם למטריד. כל אלה מתרחשים במהלך המערכה ראשונה, שבשיאה – בתמונה מדהימה בעוצמתה – שיחות טלפון שלו הופכות למרדף פיזי מרתק, שהוא כשלעצמו הישג בימוי של הבמאי נעם שמואל, לא פחות מהתמונה המרתקת של הפלישה הגדולה לדירתה ולחפציה של טרסה, במערכה השנייה.