"הטווס מסילוואן" – האחריות המשותפת

עלמה גניהר כתבה מחזה מורכב שמנסה לתאר מצב פוליטי המוכר רק לכאורה לישראלים ומאוד מוכר לפלסטינים. העלילה נעה סביב חפירות ארכיאולוגיות בצמוד לבית אחד בשכונת סילוואן, ופולשת לתוך אחת הדירות בו.

גלריית הדמויות שגניהר מגייסת כדי לספר את הסיפור הטרגי כוללת אב הנאבק נגד החפירות המאיימות על יסודות הבית; את שתי בנותיו, שהצעירה בהן מתכננת לצאת לפריז; שכנה ובנה האילם; איש ביטחון השולט במקום; ארכיאולוגית שכל מעייניה לחשוף את המעיין שבמימיו רחצה בת שבע כשדוד המלך התאהב בה; צעירה דתית הרה מחוץ לנישואין; צעירה יהודייה שבאה לצלם את הבית שבו חייתה בעבר הרחוק סבתה ועורך דין יהודי שמטפל בהכשרת החפירות, ואגב כך בהשתלטות על הבית.

אחת הדמויות מתה לפני תחילת המחזה וכל הנפשות הפועלות משחזרות את לוח הזמנים ואת המהלכים שהביאו למותה הטרגי. לכל אחת מהן יש תירוץ לכך שהאחריות איננה מוטלת עליו.

למהלכי העלילה, המורכבת מיחסים אנושיים ופוליטיים, יש שתי תוצאות דרמטיות: האחת היא שהמחזה עמוס בפרטים משניים שמקשים על העיסוק בעניין המרכזי. התוצאה האחרת היא שההתחמקות מהאחריות האישית יוצרת תמונה של אחריות משותפת. וכפי שכבר הורגלנו, מה שקרה ארע ללא כוונה – למעט אולי חלקו של עורך הדין, אף כי גם הוא בסופו של דבר קוצר את פרי מחדליהם של האחרים.



הטווס מסילוואן (צילום: רוני אלפנדרי)


את המחזה נטלו לידיהם צמד הבמאים חן אלון וסיני פתר ובעקבות תהליך חקירה תאטרונית משותפת של צוות היוצרים הערבים והיהודים עיצבו אותו להצגה תלוית מקום באחד מבתי עכו העתיקה. את הדרמה הגדולה של המתרחש במציאות של סילוואן – בפועל וכמשל – הם תרגמו וייצגו באמצעות הסיפור ה"פרטי", שבמיטבו משמש תזכורת להוויה הפוליטית שכנגדה קמה והייתה ההצגה הזאת.

שותפים מעניינים סייעו לכך: אשף חנא בעיצוב התפאורה והתלבושות, עמיחי אלהרר בעיצוב התאורה, ושוש רייזמן אשר על המוזיקה ובעיקר-  קבוצת השחקנים המגויסת למחאה הטמונה במחזה ובתפקידיהם.

אורטל אבנעים מצוינת בעיצוב שתי הדמויות של הנכדה נעמה ושל ה"מתנחלת ההרה" שוש. פביאנה מיוחס ישראלית מאוד כאפרת הארכיאולוגית הנלעגת שכל מעיניה במדע, וכן כאמאל, אמו של הנער האילם ג'מיל, שאותו מגלם ברגישות ובהומור ג'ורג' איסקנדר המקסים. הוא גם מעצב ברגישות עדינה, וחרף גילו הצעיר, את תפקיד האב המתייצב כנגד החפירות.

את שתי הבנות מגלמות ברצינות גדולה סמירה סרייה כאימאן הבכירה ורימא ג'וברה כיסמין הצעירה. דייויד בילנקה מצוין כמיכאל המאבטח, ודורי אנגל הוא יורם, במשחק מתוחכם האמור לייצג את העורמה הישראלית והשלטונית.

"זריחות" – הורגים ובוכים

מחזהו המעניין של דניאל זהבי מתרחש בבסיס שבו מתקיימות הוצאות להורג של מסתננים – ילדים, נשים וגברים. שלושה חיילים ומסתנן אחד מאיישים את המחזה הנע בין מציאות שלאחר המוות לבין הדמיון הבלתי נתפס של המציאות שקדמה לו.

הרעיון מרתק, כמשל פוליטי הנסמך על ההבט האנושי, גם אם תרגומו הדרמטורגי איננו מחודד ומדויק. יש בו משהו הנע בין פיוט ביזארי המתאר מצב שבו שגרת החיים היא המוות. השגרה מתערערת כאשר חייל חדש, חובש, מגיע ונאלץ לטפל בירויים המתים במקום באלה שרק נפצעו, והמת הראשון שלו הוא מוזיקאי שמסרב להיות מת, ושב וחי מחדש.



ארוחה משפחתית (צילום: יוהן שגב)


נדב פרידמן ביים את ההצגה ברגישות ובהכרת מרכיבי המאצ'ואיזם הצבאי וחולשותיו כפי שהם מיוצגים ומגולמים בעוצמה על ידי שחר זכאי כמפקד הבסיס הנוקשה, דניאל שפירא כחייל די היסטרי שצבר כבר 999 הוצאות להורג ואחרי הפעם הבאה ייצא לחופשתו, אלעד רוט כחובש הלומד די מהר את סודות הבסיס, וינון שאזו כמסתנן שהוא מוזיקאי המסרב למות.

יואב סיני ונועה רושובסקי עיצבו את תל העפר שהוא בסיס ההוצאות להורג, את התלבושות הצבאיות – שאינן מרמזות לצבא מקומי כלשהו ואת האבזרים. נדב ויקינסקי כתב מוזיקה, טל קון עיצבה את התנועה שהיא מרכיב חשוב בבימוי, ואלון שטמפקה עיצב את התאורה האפקטיבית מאוד.

"ארוחה משפחתית" – על הורים וילדים

את רוח השטות הרצינית של היום הראשון סיפקה ההצגה "ארוחה משפחתית" שבה המחזאי הצעיר אריאל ברונז מנסה להתמודד תחת הכותרת בנושא ההורות המאמללת באמצעות ארבע תמונות של משפחות "חמות" היושבות לארוחת הערב, בביתן או במסעדה.

הדיאלוגים מבריקים בדרך כלל והמצבים מוכרים, נאמנים להגדרה ש"כל המשפחות המאושרות מאושרות הן – כל אחת על פי אומללותה". כל פרק הוא יחידה עצמאית, המעוצבת סביב שולחן בבימויו המשתעשע והמוקצן של מתן זרחיה, אף הוא כמו ברונז, בוגר צעיר של סטודיו ניסן נתיב.



ארוחה משפחתית (צילום: יוהן שגב)


ערכן הדרמטי, הקומי, או הסאטירי של התמונות נקבע בעיקר באמצעות המשחק המשובח של ארבעת השחקנים. בראשם אורי יניב המנוסה שתענוג גדול לראות את הצ'פליניות של פניו ותנועתו בכל אחד מארבעת התפקידים. כמוהו גם נועה בירן מצליחה ליצור דמויות שונות זו מזו במשחק שהעידון הסאטירי הנכון מאפיין אותו. אלון אופנהיים מוסיף את ה"אדישות" המיוחדת של משחקו המצוין, ודניאל ברונפמן משלים את הרביעייה במשחק כבד יותר, אפילו בוטה מעבר לנדרש ברגעים מסוימים.

חבר פרלמוטר עיטר במוזיקה, שליוותה את המעברים בין התמונות, ואלה רוזנצוויג עיצבה ארבעה שולחנות סעודה ותלבושות.

"וְלוּ "- בדיית האמנות

אריאל ברונז נוכח בפסטיבל השנה גם כשחקן ועל שכמו מוטלת אחת המעמסות הכבדות ביותר שניתן להעמיס על גבו של שחקן צעיר, שעתה זה סיים את לימודיו.

הוא מגלם במאי הנקרע בדברי פיוט בלתי נלאים בין המציאות לבדיה באמנות. בדרכו להבין כי אחת הן, הוא מתייסר באהבה למוזה, בגילומה של הרקדנית בר אלטרס. כל זאת תחת השגחתם של משורר המגולם בשקיקה רבה על ידי יוצר המחזה-מופע מרטין מוגילנר, ושל צמד נזירים-מלווים: ברק בן דב השתקן וג'רמי אלפרס המספר היטב סיפורים "מאוירים".



ולו (צילום: יוהן שגב)


השפע הטקסטואלי הנמשך כשבעים דקות נבלע בתוך העיצוב החזותי המיוחד שבחר מוגילבר כדי לתאר את המסע הנפשי והרעיוני שהוא בעצמו חווה כיוצר. הוא עיצב תשעה מוקדי במה (הקהל מקבל מפה שלהם) ואליהם הוא מניע את הקהל הניצב על רגליו לכל אורך המופע.

בסיועם הנאמן של יעקב סליב, מעצב תאורת החושך המעיקה, וחבר פרלמוטר כותב המוזיקה - שאף מבצע את חלקה חי כשהוא ניצב גבוה על במה- מוגילנר מנסה ליצור תמונה רעיונית-פיוטית על חוויית האמנות.

הוא עושה זאת באפיזודות-התרחשויות שונות שרירותיות המטרידות את זרימת הטקסט (שלעתים קרובות אף נבלע בהגייה לקויה), כשהוא עצמו – לסירוגין עם ברונז - עוקב אחריהן עם מצלמת וידאו המשדרת חי למסכים, בנוסף על קטעי וידאו מצולמים מראש בעריכת אופק בריסקר.

בסיכומו של דבר היומרה האמנותית של ההצגה הזאת, שבוודאי יהיו לה חסידים, סיכמה עבורי את יומי הראשון בפסטיבל עכו 2012 , כחיפוש אחר האחר האבוד.