מחזהו השביעי של חנוך לוין חוזר לבמה בביצוע תוסס של בימוי, משחק ומוזיקה
העניין המוזר של האושר
במהלכה של הצגת הבכורה החגיגית של "פופר" שהייתה אמש בתאטרון הקאמרי התחוללה בחוץ דרמה, או אולי קומדיה, של הישראליות החוץ-לוינית. אבל אנחנו היינו בפנים, באולם 2, בהצגה קאמרית מאוד, על רביעיית שכנים וזונה אחת, שמחפשים את האושר האמיתי, ומסתפקים פה ושם, באושר מדומה.
זה החומר שממנו עשויים מחזותיו האנושיים ביותר של חנוך לוין, שבסך הכל שלהם, אפשר לומר, הוא מחפש את התשובה על השאלה מה זה בכלל אושר.
"פופר" שהועלה בתאטרון חיפה ב-1976, הוא המחזה השביעי של לוין, ולמרות שקדמו לו "סולומון גריפ", "חפץ", "שיץ", "קרום", "יעקובי וליידנטל" ו"נעורי ורדהל'ה", הוא לא התקבל כשווה בין שווים וכגדול בין גדולים, למרות היותו קומדיה מוזיקלית, עם שירים נפלאים אחד אחד.
למרבה הפלא הטקסט שלו כמעט נקי לחלוטין מכל אותם סממנים אופייניים של נקבים נקבים וחלולים חלולים. אמנם יש במחזה עצירות, הצטננות, וגם מוות, וראשיתו ה"דרמטית" בזרת המחטטת באף, שמתניעה את העלילה, אבל אלה רק תחנות של עלילה הבוחנת מקרוב את העניין המוזר הזה של האושר.
כאב גלוי ונרמז מבעד לגרוטסקה
מוני מושונוב ביים את המחזה הזה, ואת חמשת השחקנים, בתפיסה האומרת שהגודל קובע, כלומר שהקומדיה תהיה גדולה במידה מסוימת של הגזמה כדי שהאדם, שהוא קטן מטבע מבריאתו, יגדל אף הוא לממדים כאלה שנוכל להבחין בנפשו המתחבטת והמבקשת את מנת האושר שלה.
אך מושונוב נזהר שלא לחצות את הגבול, וכתחליף מעודן להגזמות גרוטסקיות מתבקשות לכאורה והוא מנצל להפליא את הכוריאוגרפיה הוודבילית של צחי פטיש ואת הלחנים המתוקים-מרים שעומרי קליין הלביש על הטקסט של לוין ממלוואה אותם בפסנתר טל בלכרוביץ. ולא שמושונוב נמנע מגרוטסקה אך היא מעוצבת כך שמבעד לה בוקעים ייאוש, חרדה, קצת תקווה, והרבה כאב גלוי או נרמז.
"פופר" (צילום: יוסי צבקר)
את אלה משחקים-שרים-רוקדים חמישה שחקנים נפלאים שכל אחד ואחת בהם מעצבת דמות מלאה ומרתקת. עירית קפלן מגלמת ברגישות מיוחדת את שורציצסקה, כשהיא מדגישה את היפה בה, את אהבתה הישירה לבעלה, ובה בעת את עצמאותה, ובעיקר את מסירותה לפופר. בן זוגה האידיאלי הוא איציק כהן, שמצליח לשלוף מתוך הדימוי הגרוטסקי של שורץ את הנימים הדקים של פחד וכאב.
יניב ביטון הוא פופר טבעי מאוד, בפשטות תמימותו, בפניו המדברות, בגופו המספר את חייו. ברגעי האושר המדומה שלו הוא נמרץ ומלא חיוניות, ובדעיכתו הוא נוגע ללב.
בינו לבין השורצים נע כמטוטלת חברו כץ, השליח לדבר פיוס וחמלה, במשחק קומי מרוסן להפליא של נדב אסולין. הטקסט שלו הוא לוין אופייני – מילים קטנות – ואסולין ממלא אותן תוכן כמונולוגים עתירי מבע.
שרית וינו-אלעד, מעצבת ברוך ובעידון מיוחדים את תפקיד הזונה קולפה שכץ קונה אותה בתחנה המרכזית כדי שתהיה כלתו של פופר. היא אמינה בפשטות התנהלותה, והיא מגיעה לשיאי משחקה בשני שירים נהדרים, שהם האנך הגדול שלוין בוחן באמצעותו את החיים.
אלכסנדרה נרדי עיצבה תפאורה אפורה ויעילה, עמיר ברנר עיצב תאורה יפה, ופולינה אדמוב עיצבה את התלבושות הראויות לכל אחת מהדמויות.
10/10/2012
:תאריך יצירה
|