לשוב אל עידן התמימות
 
המחזאית דיאה לוהר, מהבולטות והחשובות בתיאטרון הגרמני בן-זמננו, כבר עשתה את צעדיה הראשונים בארץ כאשר תיאטרון תמונע העלה את יצירתה הפיוטית והכואבת "אדם גייסט" בגרסה רבת עוצמה של לילך דקל-אבנרי.
 
עתה היא חוזרת לשבש את מנוחת הצופים, ושוב בפרינג', עם "חפות" (Unschuld), המחזה המטריד שכתבה ב-2003 ומאז שב ועלה בתדירות גבוהה בגרמניה, תורגם לעשרות שפות ומוצג בהצלחה במרכזי תיאטרון רבים.
 
המחזה מתרחש בעיירת חוף בצפון גרמניה. עלילתו מציגה קבוצת אנשים שאין ביניהם קשר, אך במהלך הדברים נוצרים אותם חיבורים היוצרים תמונה מלאה של חיי אדם בשולי החברה ומצבים שבהם שבה ועולה שאלת החפות, במשמעות הכפולה של תמימות ושל העדר אשמה.
 
את המרקם האנושי יוצרים אליסיו ופאדול, שמחליטים לא להציל אשה טובעת ולהביאה לבית-חולים מחשש שהשלטונות יגלו את דבר היותם מהגרים לא-חוקיים ויגרשו אותם לארצותיהם.
 
בהמשך מפגישה אותנו המחזאית עם שני מתאבדים, רופאה שגבר קפץ מחלון ביתה אל מותו, עדי ראייה, עיוורת שרוקדת עירומה במועדון לילה, אשה המאמצת רוצחים ואנסים כדי לכפר על פשעי בנה, אשה אחרת, קומוניסטית נלהבת, המשתלטת על חיי בתה ובעלה, ועוד אשה המנסה לשמור קשר עם בעלה, שוטף גופות מתים בבית-הלוויות.
 
כתיבתה של לוהר פיוטית במסווה של שגרת דיבור, רצינות שמתובלת בהרבה הומור. עניינה המובהק הוא בשאלה איך מתמודדים עם הרצון להדחיק את תחושת האשמה ולשוב אל "עידן התמימות", ואם האמפתיה והאחריות ההדדית מוגבלות לקצה האף של כל אחד מאיתנו, ואם יש עדיין במה להאמין.
 
מידה של אופטימיות זהירה
 
ההפקה הנוכחית, בתרגום מעולה של נטע הגלעדי, בעיבוד של סוזנה שטרן ובימוי של ריקי חיות, הועלתה לפני כשנה בבכורה ישראלית בחוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב, והצלחתה שם עודדה את יוצריה להביאה לקהל רחב יותר. 



חפות (צילום: טל הרצוג)

מבחינות רבות זו העזה גדולה, מאחר שמדובר בהפקה שכלל אינה צנועה בהשקעה היצירתית בה – החל בעיצוב התפאורה והתלבושות של דניאלה מור, התאורה של אורי מורג, תנועה בעיצוב של עידית סוסליק, ניהול מוזיקלי ומוזיקה מקורית של אייל לנזיני, בייעוצו של עופר שלחין, ועוד מוזיקה לאקורדיון שכתב יונתן שחר עבור דמות אחת, אקורדיוניסט המלווה את המתרחש מבחוץ ומעביר את התמונות השונות  כדפי אלבום.
 
אך בעיקרה זו עבודת בימוי מצוינת של חיות, שדיקדקה מאוד בעיצוב הדמויות, באבחון האנושי, הקומי והטרגי שלהן, והצליחה לחבר אותן לרקמה עשירה של דקויות המוליכות בהדרגה אל מידה מסוימת של אופטימיות. זהירה, בלי ספק, אך ברוחו של המחזה המיוחד הזה גם מנסה להגיד שבכל זאת יש אור בקצה המנהרה, אם רק נעז להיכנס לתוכה ולהתקדם לעברו. 

את הבימוי החכם מבצעים היטב 11 שחקנים ושחקניות שמצליחים ליצור הזדהות יפה עם הדמויות שהם מגלמים. בראשם יובל טננבאום וויטלי פוקס, חיוניים ומצוינים כצמד המהגרים. מוריה בשארי מצוינת כנערה העיוורת, עירית גדרון מרשימה כקומוניסטית נכה ושתלטנית, נטע בר-רפאל ונדב בושם עצבניים אמינים כבתה וחתנה.

אלעד זמרני ונירית חליפי מדויקים מאוד בכפל תפקידיהם – כהורים שכולים ואחר-כך כזוג המתאבדים. ורוניקה גוטליב היא האם המחפה על רגשות האשם בגלל בנה. נעמה ארלקי כנערה טובעת ומיכאל גמליאל כאקורדיוניסט משלימים היטב את הצוות. 
 
"חפות" היא הצגה שמעוררת את הצופה למחשבה על תפיסות חברתיות מקובלות, כמו ביחס למהגרים בכלל ולבלתי חוקיים בפרט, על שאלות של זהות, ניכור ואחריות. "כולנו היינו רוצים להיות חפים מאשמה", אומרת אמו המתייסרת-מכפרת-העוון של הפושע. וגם אם דאה לוהר, המחזאית, כותבת על מציאות גרמנית, המראה שהיא יוצרת במחזה הזה ניצבת מול כל חברה אנושית בת ימינו.