מערכת שנונה של זוגיות פתוחה
 
אין מה להתנצל על כך שבמודעות גמורה נוכחותם של בני הזוג קרן מור ומנשה נוי משחקת לידי הרולד פינטר בעיצוב בני הזוג שרה וריצ'רד של "המאהב".

המחזה הוא יצירה מוקדמת של פינטר על תמונות מחיי נישואין נוסח אנגליה, שהחלה את דרכה כסרט טלוויזיה ב-1963 בכיכובה של ויויאן מרצ'נט, רעייתו של המחזאי ואם בנו.
 
לימים יכתוב פינטר מחזות אחרים שנושא הזוגיות מככב בהם, ובראשם המחזות "בגידה", “השיבה הביתה", "נוף", וכן "מחוש קל" שהקדים בחמש שנים את "המאהב". הסדרה הזאת יוצרת תמונה מקיפה, רבגונית, שכל יחידה בה משיקה לאחרות.
 
כאן הנקודה שבה ראוי לספר כי פינטר עצמו לא טמן ידו בצלחת וזמן קצר אחרי נישואיו ניהל רומן ארוך עם שדרית טלוויזיה נודעת, וכפי שהתברר אחר כך גם רומן קצר יותר מאחורי גבן של זו ושל אשתו גם יחד. לימים ולאחר מסע עינויים זוגיים עם מרצ'נט, הוא החל ב-1975 רומן משמעותי יותר עם ההיסטוריונית אנטוויה פרייזר, והתחתן אתה ב-1980 לאחר ששניהם סיימו את חיי נישואיהם הנפרדים. באנגליה, כמובן, הייתה שמחה וצהלה.
 
הרקע הביוגרפי הזה הוא בסופו של דבר רק פנס אחד או שניים המאירים על המחזה  שפינטר הכין לבמה בעקבות הצלחת אותו סרט ששודר בטלוויזיה הבריטית. הגרסה הבימתית כוללת תוספות קטנות של טקסט, ועם מפרט מדויק של ההתנהגות של בני הזוג.
 
"המאהב" מתאר באיזמל חד מערכת שנונה, על פניה, של בגידות הדדיות בהסכמה מלאה שקיבלו סמוך מאוד לתחילת נישואיהם, עשר שנים לפני תחילת המחזה. כך מתברר מיד בדיאלוג הקצר הפותח לפני שריצ'רד יוצא לעבודתו המשרדית ולומד לדעת כי אחר הצהריים יגיע המאהב של שרה ועל כן ריצ'רד רשאי לשוב הבית בשש בערב.
 
את המפגש שלנו עם המאהב שומר פינטר רק לחלקו השני של המחזה, המתרחש למחרת היום הראשון, ולאחר ששרה וריצ'רד החליפו חוויות – היא על המאהב והוא על הזונה שהוא פוגש לדבריו מפעם לפעם. העובדה שהמאהב ישוב אל ביתם גם למחרת מטרידה מעט את ריצ'רד, אבל הסכם זה הסכם והוא ילך הפעם למוזיאון וישוב בשש.
 
משחק פינטרסקי
 
בנקודה זו – למען מי שאינם מכירים את המחזה – עלי לנקוט לשון זהירה, ואסתפק בכך שאציין כי במהלך המפגש עם מקס, המאהב, ואחר כך בשובו של ריצ'רד, מתגלעים בקיעים בהסדר לתדהמתה של שרה. עד כאן הטקסט של המחזה הוא פינטרי אופייני: שנון, מצחיק ובה בעת גם חופר עמוק לתוך הוויית חיים מורכבת ומכאיבה של מאבקי שליטה וחיפוש אחר משמעות לזוגיות.

 

המאהב (צילום: יוסי צבקר)


מכאן ואילך באה  תפנית המעניקה לכל מה שקרה את מה שניתן להגדיר במונחים של קרב איגרוף – סיום "בנקודות, או בנוק-אאוט. אולי בנוק אין" כפי שמגדירים זאת נוי ומור במאמר הצנוע שלהם המופיע בתכנייה, לצד מאמרים אקדמאיים מעניינים של הבמאי שמעון לוי, והדרמטורגית יעל זרחי-לבוא. ולמרבה השמחה התכנייה כוללת גם את המחזה במלואו בתרגום המצוין של לוי.
 
ההצגה המועלית בקפה תאטרון כהצגה אורחת בחסות ובסיוע הקאמרי נהנית מבימוי מדויק מאוד של לוי, ונשענת היטב על יכולותיהם של מנשה נוי וקרן מור לעצב דמויות במה שניתן לכנות כ"משחק פינטרסקי", שבו הדו משמעות, הלקוניות, והשנינות היא כטבע שני של השניים. וכשתראו את ההצגה לא תשכחו את תמונת הטמטם האורגיסטית שפינטר המציא לתאור משגל מסעיר.
 
הדו משמעות משמשת את קרן מור לבניית דמות אחת רצופה, שבה העליות והמורדות לגמרי טבעיות, כמו מצבי רוח מתחלפים, ומבלי לוותר לרגע לריצ'רד, ואף לא למקס. בעיצוב שלה מתקיימת המשמעות הברורה של המשחק, והיא מעצבת במידתיות מצוינת את יסוד החרדה לגורל המשחק המאיים לצאת משליטתה.
 
מנשה נוי מגלם גם את ריצ'רד וגם את מקס, כל אחד מהם כדמות ברורה ומאופיינת. ריצ'רד שלו קר, שנון כראוי, וחושף עוצמה מפתיעה, או כאב ברגעים  הנכונים. מקס שלו לעומת זאת הוא שחקן שמשחק שלושה תפקידים במפגש עם שרה, ובכל אחד מהם הוא מדויק וקולע למטרה.
 
את התפאורה הנוחה והאבזרים עיצבו דניאל זרחי, ינטין רוזנברך ולי לוי, את התלבושות המתאימות לאירועים עיצבה תמר פרימק, ואת התאורה עיצב שמואל אטמזגי. שמעון לוי ערך את הפסקול הכולל קטעי עיבודים למנגינה הידועה "לה פוליה".
 
"המאהב" הוא בסופו של דבר כתב חידה מרתק שפינטר מציב בפני הקהל, וגם אם בסופו של דבר הוא מפענח אותה, היא עדיין זו שהופכת את המחזה הזה לפנינת תאטרון ולמראת קריסטל מבהיקה של מציאות.