הבמאית הצעירה דפנה זילברג מעלה עם קבוצת תיאטרון עצמאית הצגה מצוינת העוסקת בהמתת חסד
לחיות או לא לחיות
למרות ההתקדמות בהתייחסות לתופעה של המתת חסד, האקטואליה לא פגה מהשאלה שבה בחר בריאן קלארק לעסוק, ובמישרין שם אותה ככותרת המחזה שלו כשהופק לראשונה כדרמת טלוויזיה בבי.בי.סי. זוהי שאלת השאלות של כלאדם. וכל מי שמגיע לנקודה שבה השאלה הזאת תקפה עבורו, והוא במלוא הכרתו וחושיו, יודע מה התשובה עליה.
או כך לפחות נדמה לו, כפי שהתברר לקן האריסון, הכלאדם של המחזה "של מי החיים האלה בעצם" המועלה עתה על ידי קבוצה עצמאית המתארחת בהבימרתף, בבימוי מצוין של דפנה זילברג, במאית צעירה ומבטיחה מהחוג לאמנות התאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
האריסון, פסל לשעבר, נותר משותק מצווארו ומטה בעקבות תאונת דרכים. השברים שסבל מתאחים, אך אין סיכוי לאיחוי חוט השדרה שנקרע, כפי שפרופ' אמרסון, הרופא המטפל בו במסירות ואף הציל את חייו, ואשר על כן אין סיכוי שיוכל לעמוד על רגליו, להניע את ידיו, לתפקד בבכל האדם או אף כנכים בעלי מוגבלויות פיזיות שונות.
האריסון מחליט שאינו מעוניין בחיים הכלואים המובטחים לו, באמנות וירטואלית דמיונית, או כשפן נסיונות לחידושים טכנולוגיים שאולי יאפשרו לו לכתוב במחשב כשהוא "מקליד" במצמוץ עיניים. הוא איננו מבקש המתת חסד מהסוג מעורר המחלוקת של העשור האחרון, אלא להשתחרר מבית החולים ולהיות נתון לגורלו הסופני, הברור לחלוטין לו ולסובבים אותו.
של מי החיים האלה בעצם? (צילום: רונן גולדמן)
להפתעתו, דווקא הפרופסור שנלחם על חייו הוא המתנגד הגדול לרצונו זה. אם ישחרר אותו, האריסון לא יוכל להתקיים אפילו שבוע אחד. לעומתו, ד"ר סקוט האחראית על הטיפול היומיומי בו, בסיוע צוות רפואי מסור מאוד, דווקא מבינה את האריסון ומשתכנעת בצדקת טענתו כי חייו שייכים לו ורק לו, ואל למדינה ולמערכת הרפואה להפקיע מידיו את הזכות להחליט על המשך חייו.
לשם כך הוא נעזר בעורך דין ובפסיכיאטר של בית החולים, והשאלה הגדולה מובאת לפתחו של בית המשפט. ההכרעה קשה, ועל השופטת לבחור איזה ספר חוקים הוא זה שיכתיב את החלטתה. וגם אם במחזה יש החלטה, מעלתו הגדולה ביותר היא שכל אחד בקהל הוא זה שאמור להחליט בסופו של דבר של מי החיים האלה בעצם.
המת החי מאוד
הבמאית דפנה זילברג שתרגמה ועיבדה את המחזה יחד עם דייויד שיינברג, היטיבה למקד את הדרמה המתנהלת סביב מיטתו של האריסון, בסיוע חשוב ומעניין של עיצוב התאורה, על ידי מתן פרמינגר, שיצר מקטעים מתוחמים של הבמה, שרצפתה רגבים של אדמת חמר. מריאלה פיבינקה עיצבה אותה, כולל צגים גדולים התלויים משני צדי הבמה ובהם מוקרן תקריב של פני האריסון. היא גם עיצבה את התלבושות.
של מי החיים האלה בעצם? (צילום: רונן גולדמן)
באחת מהברקות הבימוי של זילברג היא מורידה את האריסון ממיטתו לתמונה אילמת, מרגשת כשלעצמה, לא מעט בזכות המוזיקה של אייל לנזיני, והכוראוגרפיה ותנועה של עירית סוסליק ומור לידור, אם כי ניתן לתהות עד כמה היא נחוצה ואפקטיבית. לזכותה המובהקת ייאמר כי ההחלטה הזאת מאפשרת לזילברג לביים את הסיום כפי שבחרה לעשות.
אך בסופו של דבר הצלחת הבימוי וההצגה מוטלת על כתפי השחקנים ובראשם גל פרציגר, המעצב מצוין את החיוניות הכלואה בגופו המת, בביטויים של רגישותו, ובדיאלוגים שלו עם הצוות הרפואי, כשהוא שרוע במיטה, חשוף מחזהו ומעלה וכן זרועותיו המשותקות.
זהו שינוי מסוים מהמקובל בדרך כלל, בהפקות שראיתי בעבר, שבהם רק ראשו ופניו של האריסון חשופים, ותנועות עיניו הן אלה שמשלימות את הטקסט שבפיו. אבל השינוי הזה עובד בזכות משחקו המהודק והמדויק של פרציגר.
רפי קלמר הוא פרופ' אמרסון, המייצג את הקו הנוקשה של החוק ושל הרפואה שתפקידה להציל חיים ולא לגזול אותם ממי שמוחו מתפקד, ובוודאי באיכות כמו זו של האריסון. קלמר משמיע את טיעוניו בשכנוע רב, בתקיפות שהיה ראוי למתן אותה בקצת רוך-אמפטי. את זה משיגה ברגע הנכון לימור זמיר, בתפקיד האחות האחראית, המקפידה על כל נוהל, ובזווית עיניה ניכרת האמפטיה ביחס להאריסון.
מירב שפיץ מצוינת בהתנהלות העניינית שלה כד"ר סקוט, והיא מעצבת יפה את השכנוע שלה בצדקת טיעוניו של המת בגופו אך חי ברוחו. גם דנה זקס כאחות החדשה במחלקה מצליחה לעצב יפה את האמפטיה לאיש ולטיעוניו.
של מי החיים האלה בעצם? (צילום: רונן גולדמן)
רן אסולין משלים ומרענן את הצוות הרפואי כאח-המעשי, המעסה ומגלח, ויודע להתבדח נכון על חשבונו של ה"לקוח" שלו. רותם בלאו מגלמת בהגזמה כמעט סאטירית את העובדת הסוציאלית שבאה להעריך את מצבו של החולה המבקש למות. גלעד אדלר מעצב יפה וברגישות פסיכיאטר שקול מאוד, ישר והוגן.
אלעד שרעבי מגלם נכון את עורך הדין היל שנקרא לטפל בשאלות של ביטוח ומוצא עצמו מגויס לחלוטין למאבקו של האריסון. ריקי חיות (הבמאית של "חפות") מצטרפת לצוות המצוין בתפקיד השופטת מילהאוז, והיא מעצבת יפה את החיבוטים שלה במהלך שמיעת העדויות, ועוד יותר מזה את הדילמה של הכרעת הדין.
לעולם לא מאוחר, ובוודאי לא מיותר להציב מחדש את השאלה של המחזה המצוין הזה, וההצגה הזאת של דפנה זילברג וחבריה, מצליחה להעמיד אותה בצורה מרשימה כתאטרון בעל תוקף למציאות.
15/10/2012
:תאריך יצירה
|