חודש עבר מאז לכתו של חיים חפר, גדול פזמונאי ישראל, וכבר כל גל משיריו הרבים נושא מזכרת והמיית געגוע. הינשאי, ספינה, ושוטי, אמרנו לספינת הזכרונות.

ובעודה חורקת, מקפצת מגל אל גל, לקראת אירוע המחווה הכפול – ביום ראשון, ב-21 באוקטובר 2012, ב-18:00 וב-21:00 – שיוקדש בצוותא לחפר, חזרתי אל הראיונות שערכתי עם האיש במרוצת 30 השנים האחרונות.

ככל שחלף הזמן, נותר האיש חד כתער, שנון ואפילו שובב, זכר לימי הפלמ"ח הרחוקים.

"הרעש לא מפריע לי"

הגעתי אליו לראשונה באביב 83", כשהתבשר על הכתרתו כחתן פרס ישראל לזמר עברי, עם המלחין משה וילנסקי, שותפו לכתיבת "היו זמנים", "בת שבע", "הקרב האחרון", "זה הכל עניין של אופי" וגם "תותחים במקום גרביים" עם נעמי שמר.

חפר, אז בן 58, במיטב שנותיו, שתהילת פזמוניו כבר התנשאה מאחוריו, לא ניסה ולו לשנייה לשחק את הצנוע הידוע. "כששמעתי שהשנה יוענק פרס ישראל לראשונה לזמר עברי, הגשתי את מועמדותי", הודה בפתח דבריו.

כדרכו, הוסיף הערה צינית: "כנראה, עד כה חשבו שמה שאנו, הפזמונאים, עושים אינו ראוי לקבל פרס. לאט-לאט החלו להבין שלא כל פרסי ישראל צריכים להיות על הצד הכבד, וזאת לאחר שהפזמונים נחשבו ליצירה קלה שכמו נשלפת מהשרוול".

הבטתי סביבי. בניגוד למקום מנוחתו האחרונה, בעין-הוד, ליד ביתו השני, חפר התגורר שנים רבות מעל אחד הרחובות הראשיים בתל-אביב. "הרעש לא מפריע לי", ציין והוסיף ש"גם אם תפעיל בבת אחת את כל אזעקות המכוניות בעיר, אמשיך לכתוב".

הוא התגורר בדירה מוזיאונית, מלאה במזכרות ממסעותיו בעולם, בהן בובות קש מפולין, פסלוני חימר מאתיופיה ופסלון דמוי דון-קישוט שסחב עימו כל הדרך הארוכה מגואוטמלה. "קח, שתה ויסקי", הציע חפר, חובב הטיפה המרה, לסוס שבפסלון.

חפר אהב את החיים הטובים עוד לפני שקראו להם "גוד-טיים". שני תוכים, או ציפורי-אהבה, כפי שכינה אותם, אירחו לו לחברה, ומולו ריצדו דגיגים באקווריום. בין הפריטים הנדירים בספרייתו ביצבץ ספר תנ"ך ענקי מהמאה ה-17, ומפות עתיקות היו תלויות למראשותיו בחדר העבודה שלו. "תשאל מה שאתה רוצה", אמר ברוחב לב חפר, עדיין בלי זקנקן הסנטר שאיפיין אותו באחרית ימיו.

"העברית בהם לא עברית"

אז שאלתי. וחפר, הילד חיים פיינר מרעננה, שבגיל 12 זכה בחבילה ממוצרי "שמן" בתחרות לחיבור סיסמאות לחברה ובטרם מלאות לו 20 כתב בפלמ"ח על בלוק נייר אפור למנגינה רוסית או פולנית גנובה את "בין גבולות", חלוץ נחשול שיריו, נדרך לענות.

"שירים מתפרסמים בעיקר במעין שטיפת מוח של הרדיו, לאו דווקא לפי קנה מידה איכותי", קבל וירד מחץ על שירי הקדם-אירוויזיון שנערך באותו שבוע. "לו אני הייתי השופט, מ-13 השירים שהתחרו, עשרה לא היו מגיעים לתחרות", אמר. "הרי העברית בהם לא עברית והחרוז לא חרוז. למען נקיון השפה העברית הייתי חוסם בפניהם את הדרך".



חיים חפר (תמונת יח"צ)


מכאן אני משוטט בין הראיונות עם חפר, עובר מנושא לנושא ודולה פנינים. אקראית נתחיל באביב גפן: "חוסר מקצועיות בפזמונאות זה דבר שאני בז לו. מה זה 'לנצח אחי/ אזכור אותך תמיד'? לנצח לא כולל את תמיד? אביב גפן הוא איפור, לא משורר, לא זמר. איך אמרו? כשיופיטר כועס, הוא לא צודק. מי ששר בכוח רב עד שמרוב מאמץ רואים לו את הסתימות בפה, מה יש לו למכור חוץ מהאיפור? אף פעם לא התלהבתי ממנו וגם לא מהדוד שלו, משה דיין, שהיה גנב ונואף. עם כל גניבת העתיקות שלו הוא דירדר את המדינה מבחינה מוסרית".

זמר מזרחי: "יש לי מחאה נגד לא מעט פזמונים כיום, אבל לא בכל מחיר. אם כתבתי פעם 'דחילק, מוטקה', וכיום יש 'יאללה, לך הביתה מוטי!', זה בסדר גמור. אבל 'כפרה עלי' ו'בלבלי אותו' זה נמוך מאוד מבחינת העברית. אני לא רוצה להתווכח עם המוזיקה בשירים האלה, כי אני לא כל-כך מבין בזה, אבל יש להישמר משפה נמוכה. תגיד אתה, מה יש כבר ב'דוקטור, אני חולה'? גם לא הבנתי בהתחלה את 'אתה תותח'. אבל כשהתעניינתי על מה שרה שרית חדד ותפסתי שזה סלנג, ברוך הבא!".

ההסתבכות שלו עם המרוקאים: "זאת היתה סערה בכוס מים. תוך כדי ראיון לעיתון ישראלי בניו-יורק לקראת ערב שעמדו לקיים שם בשבילי, התגלגלנו למרוקאים. ומה כבר אמרתי? שתרבות זה לא רק מופלטות? לא צדקתי? וזה לא נכון שהם לא ספרדים דוברי לדינו? הם לא סלחו לי על שכביכול כפרתי בספרדיות שלהם ובכך כאילו גזלתי מהם נזר אבותיהם. אל תשאל איזה עליהום נהיה עלי! תוך כדי הפגנה של מרוקאים עם דרבוקות מתחת לחלון שלי עלתה אלי נערה בת 17, מה זה יפה, ועם דמעות בעיניים אמרה לי כמה שהעריצה אותי. זה נגע לי ללב, כי מה כבר עשיתי".

ויקי כנאפו: "אני מעריך את המאבק הציבורי שלה. אם הייתי נוצרי, הייתי קורא לה 'קדושה'. משהו עצום איך שהיא יצאה לבדה למאבק. הקראתי את המקאמה שכתבתי עליה בתוכנית הרדיו של עמיקם רוטמן. לאחר שנוצר ביקוש, שלחתי אליה 200 פלאיירים מהמקאמה, שתחלק, אם כי אני לא בטוח שהיא הבינה מה הכוח שהיה בכך.

"זה נראה לי רעיון טוב, פלאיירים. כשלא יהיה לי היכן להתבטא, אדפיס פלאיירים, אקח פח דבק ואפיץ ברחובות, אולי בעזרת חבר'ה מהנוער-העובד. זה יהיה עיתון הקיר שלי. אולי כך אוכל לפרוק את הזעם שאצור בי והוא לא יקהה לעולם. אם חושבים שאני שונא, למעשה אני כועס על כל מיני דברים".

"אנשים לא רוצים להיפרד מהדולר"

בנימין נתניהו: "אני כועס על ביבי שעושה תרגילים איך להוציא מאיתנו כמה שיותר כסף. וממה התעשר? מההרצאות שלו בחוץ-לארץ לאחר סיום הכהונה הראשונה שלו כראש ממשלה. היה עדיף לכולנו אם היה מחלק את הכסף לעניים. הצרה היא שאחרי הכל אנשים לא רוצים להיפרד מהדולר. זאת הפרידה הכי קשה שיש בעולם. גירושים זה כלום לעומת זה".

השלום: "אם אתה שואל על השלום את מי שכתב לפני 30 שנה (הראיון נערך ב-2004; יב"א), אז תן לי למזוג לעצמי עוד קצת ויסקי ואז אשיב לך. שלום עם מצרים יש, גם אם הוא קר. לאחר שכתבתי 'וכשיבוא שלום על הארץ/ ניסע אנחנו לקאהיר', באמת נסענו. אני מאמין שיהיה שלום גם עם הצדדים הנוספים בסכסוך. הרי כולנו מותשים ממנו. אם הצרפתים והגרמנים הגיעו לשלום לאחר סכסוך מאוד ממושך, אף אם יש שם גורמים בשוליים שאולי היתה מתכייפת להם עוד איזו מלחמה, אין סיבה שהשלום לא יגיע הנה.

"אני יכול לגלות לך שניסיתי להניח איזה לבנה בכיוון. כשהייתי באמצע שנות ה-70 נספח התרבות בלוס-אנג'לס, קיבלתי הצעה לתערוכה של שטיחים מצריים בישראל. חשבתי, יה אללה, איזה רעיון נהדר! רק חבל שפקידות משרד החוץ הכשילה את מימושו. כעבור שנים, כשביקרתי במצרים, ניגשתי למפעל שבו ייצרו אותם שטיחים, ואם להגיד את האמת, במראה עיניים הם לא היו משהו. בכל זאת קניתי לי שם שטיח קטן. אם לא זכיתי להביא את השלום, לפחות שיהיה לי על מה לדרוך ליד המיטה...".

שמעון פרס: "אז מי יביא את השלום, אולי אריק שרון, רק כדי לתפוס מקום בהיסטוריה (שרון היה אז ראש הממשלה; יב"א). אם לא הוא, בטח לא פרס הלוזר, שעד היום אני לא מצטער על שפעם כתבתי עליו 'איך הפשפש עלה למעלה'. האיש הזה היה חתרן מאז ומתמיד. אף פעם לא אהבתי את החנפנות שלו".

סילבן שלום: "שר החוץ הנוכחי, סילבן שלום (כן, היו זמנים; יב"א), מצטלם לא פחות טוב מפרס, שלא היה מתקבל כמוהו אצל מלך מרוקו".

יוסי שריד ולימור לבנת: "עם כל השקרים שלו, יוסי שריד כמו פרס הוא מסוג הבלונים שעלולים להתפוצץ כל רגע. ולא רק הוא. גם לימור לבנת. לו הייתי מועמד לפרס ישראל בתקופתה כשרת החינוך, ולא 20 שנה קודם, הייתי מוותר על הפרס רק כדי לא ללחוץ לה את היד. היא עוד היתה קופצת עלי ומנסה לתלוש ממני את... המדליה כפי שקפצה באתונה. אני לא יודע כמה ספרים היא קראה".



חיים חפר (תמונת יח"צ)


עמיר פרץ וחיים רמון: "לפי דעתי, לעבודה יש מנהיג לעתיד שעוד לא בשל. זהו עמיר פרץ. יום אחד הוא יהיה מנהיג העבודה, לא יעזור שום דבר, אם כי לא שמעו אותו עדיין בנושאי חוץ וביטחון (וזה לפני תקלת המשקפת במלחמת לבנון השנייה; יב"א) ואני לא יודע מה הידע שלו בשפות. חיים רמון, לעומתו, הגיע לשיאו ב... נאום הלווייתנים. לאחר שפירק את ההסתדרות ואת קופת-החולים, אין לו סיכוי לטפס לצמרת".

"פקיד, זה מה שרציתי להיות"

נעמי שמר: "נעמי שמר היתה מלכה. בכל פזמון שלה אתה ממש מריח את ריח השדה. שוחחתי איתה בטלפון זמן קצר לפני מותה. היה בינינו קשר של רספקט והוקרתי אותה. בשיחה האחרונה דיברנו על הזמרים ששרים בעברית קלוקלת ומעוותים את השירים. מהתחלה אהבתי את 'בהיאחזות הנח"ל בסיני' שכתבה. מצא חן בעיני שהיא כתבה על חיילים בהיאחזות שקוראים שירה. זה חלק מארון הספרים היהודי. אצלי תמצא לצד שירת ימי הביניים גם את ספר 'הזוהר', אם כי אין חשש שאשים על היד חוט אדום כמו מאדונה".

"התקווה": "אם היה צורך לבחור המנון חדש, הייתי ממליץ על 'על כל אלה' של נעמי שמר. אבל לאחר ששרו את 'התקווה' אפילו באושוויץ, הבנתי שיש לשמר את ההמנון הזה, שמאחד את העם".

אלתרמן ושלונסקי: "אלתרמן, שכאשר פסעתי לבדי במדבר יהודה, קראתי בקול מ'כוכבים בחוץ' שלו עד כדי הרגשה ארוטית בחיך, אמר על 'הן אפשר' שזה השיר היפה ביותר שנכתב במלחמת העצמאות. ושלונסקי? 'אתה יודע עברית', הוא אמר לי כשראה את השיר. דווקא לא נעלבתי. חשבתי שזה נכון ואולי אני רק יודע עברית. ייתכן שאין כאן שירה גבוהה, אבל באשר לרמת השיר, אני סומך על דברי אלרתמן ועל אהבת הקהל".

כתיבת שירה: "בהתחלת הדרך בפלמ"ח חטאתי בכתיבת שירה. לאחר עשרה שירים נעצרתי תוך כדי מאבק להגיע לניקיון הנחוץ לשירה, מה גם שראיתי שבתחום הזה יש טובים ממני. קיבינימאט, חשבתי לעצמי, למה לי להיאבק כל-כך קשה על כתיבת שירה, כשהפזמונים באים לי כה קלות?".

הפזמונים: "בת-שבע" האגדית של חפר לא היה אלא הפלמ"ח במלאת לו שבע שנים. את שידור "הסלע האדום" ברדיו אסר זמנית כששמע מקצין על רצונו לצעוד לפטרה. כשהוא עצמו ביקר שם לאחר שנים, טען שהמקום נראה כבן-הדוד העני של המקדשים שראה בלוקסור שבמצרים. את "נאצר מחכה לרבין" כתב על מפית בקפה קליפורניה של אייבי נתן בפקודת אורי זוהר, שלימים חדל לדבר איתו בטענה שעם חזרתו בתשובה נעשתה לו השתלת מוח. "דינה ברזילי", שכל המדינה חיפשה אחריה בהשפעת שירו, התגלתה לבסוף, בעקבות המספר האישי שבשיר, כחייל נבוך שהולבש בחצאית לצילומים ב"במחנה נח"ל". וכשהוא כתב ב"היו זמנים" "על המשלט יושבת עיר", ניבא את הקמת בית-שמש במקום.

הפזמונאי שלא חלם להיות: "אף פעם לא חלמתי להיות פזמונאי או עיתונאי שכותב מקאמות בעיתון. כילד שכתב לטקסים בבית-הספר ובתנועת הנוער ברעננה, פקיד, זה מה שרציתי להיות. משום מה נדמה היה לי אז שפקידים משתכרים הרבה כסף. אבל רצה הגורל והתגלגלתי לפלמ"ח, שם עסקתי בהברחת מעפילים מסוריה ומלבנון בתקופה היפה ביותר בחיי, בדרך להיותי יצרן הפזמונים של הצ'יזבטרון".

ועוד איזה יצרן. "הן אפשר". "יצאנו אט". "שיר אפור". "הפגישה". "הג'יפ". "מוטי". "הפרוטה והירח". וזו רק דוגמית. אחרי שירי הצ'יזבטרון כתב חפר יותר מ-1,000 פזמונים.

הסוף: "מן הסתם חלק יזכרו אותי באהבה וחלק שנשכתי אותם ישנאו. אכתוב מקאמה שיקראו אותה על הקבר שלי. אני רוצה הלוויה מקסיקנית. כבר סיכמתי עם החצוצרן איתמר ארגוב, הבן של סשה, שיחצצר את 'השמלה הסגולה' שלנו. אני מצפה שגם יובא לשם איזה אקורדיון וייפרדו ממני בשירה. אם בסך-הכל יש לי חיים יפים, גם הפרידה צריכה להיות יפה. אגב, אני לא מתכונן שזה יהיה בקרוב".



חיים חפר, אורה זיטנר (יח"צ)

מספרים על חפר – משתתפי האירוע נזכרים

נעמי פולני פגשה את חיים חפר בצ'יזבטרון של תש"ח. כשהוא הקים את הלהקה, שייקה אופיר סיפר לו על אחת מצחיקה ובעלת קול ערב שצדה את תשומת לבו בבחינות לסטודיו של אוהל, תיאטרון הפועלים. "היוזם, המפקד, האבא של הלהקה, הפייטן ו-ה-שו-טר", היא קראה לחפר, שבסך-הכל היה מבוגר ממנה בשלוש שנים. "חיים היה מפקד נוח, שעשה את שלו נאמנה. אמנם הוא הקפיד כמו שהיה צריך להקפיד, אבל שום מורא לא היה".

"בגיל 20 הייתי חניכה ועשיתי בצ'יזבטרון מה שאמרו לי", מצטנעת כיום פולני, 84, שהיתה כוכבת הלהקה עם אופיר. "חיים היה מביא את השירים מוכנים לביצוע שלנו, מותאמים בהתחלה לנעימות רוסיות וחסידיות, ולאחר מכן ללחנים של ארגוב, וילנסקי ואחרים. התרגשתי מהשירים כמו נערה. את משמעות המלים של שירים כמו 'הקרב האחרון' תפסתי רק מאוחר יותר.

"חזרנו ונפגשנו בלהקת התרנגולים שגם לה כתב כמעט את כל השירים", מציינת פולני. "היה נוח איתו. כיוון שהיה עסוק תמיד בדברים אחרים, הוא לא התערב, מה גם שהיה לו על מי לסמוך".

אם פולני תגיש בדרכה את "הכל זהב", משירי הדגל של התרנגולים, גבי עמרני, שחקן קומי בעיקר, יבצע באירוע בצוותא את "הוא לא ידע את שמה", הסולו של חייו, שחפר חיבר עם ארגוב.

"בלהקת הנח"ל שרנו כל הזמן שירים של חפר, בעיקר ב'טולולו' לאחר התוכנית", אומר עמרני. "יום אחד גם אני התכבדתי בסולו, ועוד איזה. חיים, שאני זוכר אותו מאז כממזר קטן ונחמד ביותר, היה נוכח כשארגוב לימד אותי ליד הפסנתר לשיר את 'הוא לא ידע את שמה'. אמנם לאחר מכן הייתי בלהקת בצל-ירוק בין השותפים לביצועים המקוריים של 'אדוני השופט' ו'כשאנחנו נצא ביחד', אבל כעבור שנים, כשהשיר מלהקת הנח"ל נכלל במצעדים שונים ברדיו ובטלוויזיה, חיים היה מתקשר לדבר איתי על המקום של השיר שלנו. די התגאיתי".

מבין הזמרים שישתתפו באירוע, וביניהם חני נחמיאס, יונית שקד-גולן ונועה ארגוב, נכדתו-של, לישראל גוריון יש הקילומטרז' הגדול ביותר עם חפר. "בשירים של חפר ששרנו בצמד הדודאים אפשר לראות את הגיוון שלו ככותב", אומר גוריון, "בין אם ב'מה למדת בגן היום?', בין אם ב'נאצר מחכה לרבין' של מלחמת ששת-הימים, בין אם ב'קרב הראל' של מלחמת העצמאות, וכמובן גם ב'דרך אל האור'. מה שחפר כתב היה מאוד מוזיקלי וגם חכם, ערמומי, מלא הומור ואף נוגע ללב".


חני נחמיאס (צילום: ניר יפה)

"לחפר היה עט קל ושנון", אומרת עורכת האירוע, הזמרת אורה זיטנר, שבהופעותיה הרבות משירי ארגוב, שרה גם לא מעט חפר. "תמיד זה התחרז אצלו. הוא היה נורא מדויק בכתיבה שלו. אפילו מלה אי-אפשר להחליף באחרת. כשהיה עלי לבחור את השירים לאירוע, הרגשתי כמו ילדה בחנות צעצועים. המבחר הוא גדול ומפתה".

הפזמונאי יורם טהרלב יפתח אחד משני אירועי המחווה. את השני יפתח דני קרמן, מי שבשנים האחרונות הוציא עם חפר מהדורה מרהיבה חדשה של "ילקוט הכזבים" המיתולוגי.

"הערצתי את חפר עוד מילדות", מספר טהרלב. "בכסף הראשון שקיבלתי לאיזה יום הולדת קניתי את 'תחמושת קלה', ספר שירי הצ'יזבטרון שחפר הוציא. נשארתי לאורך כל הדרך מעריץ של הכתיבה שלו".



ישראל גוריון, יורם טהרלב (יח"צ)

טהרלב, מי שבעצמו חתום על לא מעט אבני-דרך בזמר הישראלי, אומר כי חפר תיעד בשיריו את ההיסטוריה ואת ההוויה הישראלית. "שיר כמו 'שיר השכונה', עם כל תיאורי ההווי שבו, חשוב יותר מכל תעודה היסטורית, ועם שורה כמו 'היא לובשת כבר את זה' הוא נועז מכל השירים שנכתבו קודם לכן.

"הגיוון בכתיבה של חפר היה רב, והייחוד שבה היה בכך שהוא היה מסוגל לפנות בו בזמן הן אל הרגש והן אל השכל בצורה שבה לא היו לו מתחרים", מוסיף טהרלב. "אנחנו, כל כותבי הפזמונים, למדנו ממנו. כשניגשתי לכתוב את 'גבעת התחמושת', בעקבות מלחמת ששת-הימים, הבנתי שעלי לבחור איזה מודל של שיר קרבי אהוב עלי, שיש בו כדי לשדר את העוצמה של המלחמה. אז לקחתי את 'קרב הראל' שלו, ששלישיית גשר-הירקון ביצעה שנים אחדות קודם לכן, ולתוך המקצב שלו יצקתי את המלים של 'גבעת התחמושת'".

חפר ידע על כך?

"לימים סיפרתי לו".


מופעי המחווה לחיים חפר יתקיימו ‏ביום ראשון, 21 באוקטובר 2012, ב-18:00 וב-21:00, בצוותא תל-אביב, באולם לולה. לגולשי הבמה: כרטיס ב-80 ש"ח (במקום 95) קוד קופה: 2012. לפרטים: 03-6950156/7.