הכוריאוגרפים מתן זמיר וניקולה משיה הקפיצו את בירת היין של צרפת באקסטרווגנצה פסטיבלית
מערבולת של יצירה
לעתים נדירות, אם בכלל, מוצא עצמו מבקר נקלע לתוך מערבולת של יצירה אמנותית בהתהוותה ואפילו מצטרף אל מופע הסיום המדהים שמתבשל מול עיניו המשתאות.
אבל זה בדיוק מה שקרה לי כאשר הגעתי לבורדו כאורח של פסטיבל Les Grandes Travstees בניהול האמנותי של matanicola - צמד הכוראוגרפים-רקדנים מברלין מתן זמיר הישראלי וניקולה משיה האיטלקי, שלפני שנתיים העלו בנמל יפו את יצירתם הנפלאה What on Earth.
את הבחירה בהם הסבירו לי מנהלי הפסטיבל, אריק ברנרד ורעייתו ורג'ינה בסטיד, שגם ניצחה על ההפקה, כהחלטה מודעת להקפיץ מרגיעתם התרבותית את שוחרי האמנות בעיר ובסביבותיה. גם כאן המאבק הוא על תקציבים, אך היכרותם עם מתן וניקולה גברה על החשש מהמצוקה הזאת.
האירוע המרכזי של הפסטיבל השנה נקבע על ידי היוצרים כמופע שכותרתו "מסע הקסם המסתורי". השם מעיד על הכיוון הכללי שלו, וההחלטה למקם אותו באתר המוזיאלי של בסיס הצוללות שהקימו כאן בשעתו הגרמנים, הפכה את המבצע כולו לאירוע ייחודי.
Les Grandes Travstees (צילום: צבי גורן)
עד מהרה התברר לאריק וורג'ינה מה היקף השגיונות והטירוף של צמד המנהלים אמנותיים. אלה כללו הופעות מחול מרתקות שהראשונה שבהן היתה יצירתם המופלאה Piece Of Me - דואט ייחודי המורכב מקטעי סולו, מונולוגים אישיים מאוד, ומפגש מסקרן בין זהויות שונות.
אחר כך התקיים אירוע וידאו מדהים בחצרה של "טירת הנסיך השחור" שכותרתו DOYOUSEEMENOW וכל כולו מופע של השניים שהוקרן על קיר הטירה הגדול לצלילי פס קול מוזיקלי מיוחד של צמד הדיג'ייאים הישראלי עלמה בן יוסף ותומר רוזנטל, המוכרים כבר כעשור בשם Panda Porn. הם גם התקינו את הפסקול המיוחד עבור מופע הסיום.
המרכיב הישראלי של הפסטיבל המשיך לשלוט בכיפה למחרת עם הופעתם של זמיר ויסמין גודר בדואט שלה L0VE FIRE שהועלה במסגרת הרמת מסך 2009, אז עם ערן שני, ומזה כמה חודשים עם זמיר. לכאן הם הגיעו בתום מסע הופעות בסיאול ובטוקיו.
משתתף שלישי בדואט הוא יוחאי מטוס, מעצב מיצגי תאורה, שאמור היה לחנוך שוב יצירה גדולה שלו אך הגשם שהחל לרדת ביומו השני של הפסטיבל מנע את הקמתו. מטוס וגודר גם נטלו חלק פעיל: במופע הסיום, למחרת.
משתתף ישראלי נוסף באירוע היה גל נאור, שבחלקו הראשון העלה יצירת סולו מסקרנת בשלושה חדרים של אגף הספריה של מכון גתה. יצירה שבה החליף זהויות וזוויות של ביטוי כשהקהל מצטופף סביבו, או יושב ליד שולחן שעליו פתח נאור את הופעתו המרשימה.
באותה שעה התקיימו עוד ארבעה מופעים באתרים שונים, שניים מהם היו סולו קצר ומעניין של יסמין גודר ומיצג הכנת תלבושות של מקס אלן האנגלי, המלביש והתופר בעצמו את תלבושות מופעיהם של מתניקולה.
מופע אחר על אחד מרציפי הבסיס היה של אמן דראג מאנגליה, A Man To Pet, יחד עם בתם של מנהלי הפסטיבל ועוד מופע מיוחד התקיים בתוך שלד צבעוני של חורבת בניין, כשהקהל ניצב בחוץ והתלהב למרות הגשם הסוחף. כפי שאמר אחד הצופים - גשם מתאים גם לאמנות ולא לכדורגל.
Les Grandes Travstees (צילום: צבי גורן)
חלום, דמיון והעזה
אבל בסופו של דבר כולם הגיעו לבורדו בשביל מסע הקסם המסתורי של מתניקולה. כולם - משמע אמנים מיוון, סרביה, איטליה, צרפת וספרד, וכמובן קבוצת הישראלים שכללה בנוסף על יסמין, יוחאי וגל את איש התאורה אלון כהן, הצייר אדר אביעם והיוצרת ניבה דלומי, שהגיעה טרייה מזכייה בפרס פסטיבל עכו על "פוליו".
ואחרון חביב מעצב התאורה הגאוני יונה (במבי) בואנו שהאיר באור יקרות משוכלל את אולמות המופעים ואת הרציפים של בסיס הצוללות.
עבורי, כאמור, החוויה החלה בשלב ההכנות מאחורי הקלעים של המופע הגדול, בניצוחם של ורג'ינה, מתן וניקולה, שהיה אחראי על יישום כל הרעיונות שלו ושל מתן. זה היה מופע בפני עצמו לראות איך יצירה מורכבת מאלפי פריטים הופכת מרעיון למציאות.
מדהים היה לראות את מקס אלן ממציא תלבושות, תופר אותן, משנה פרט זה או אחר, ולרגע אינו עוצר. היה מופלא לראות את עלמה ותומר מרוכזים בהתקנת פס הקול שלהם כשסביבם מהומה של התקנות התאורה על קירות ותקרות הבסיס.
והיה מקסים לעקוב אחרי קבוצת הלהטוטנים מבורדו וצמד הרקדנים צ'זארה ופראנצ'סקה מתאמנים על קטעי הופעתם, ואיך כל הגורמים מתחברים אט אט (ומהר מאוד) לגוף יצירתי אחד, של אלתור מבוקר מאוד.
כשנפתחו דלתות הכניסה והקהל, שהיה כפול במספרו מהצפוי, גלש פנימה אל אולמי המופע, וחלק מהבאים נענה להצעה להוסיף פריט תלבושת, היה אפשר להבין שהמסע הזה יצא לדרך ברגל ימין, ללא תקלות טכניות, עם הרבה בירה ויין, מצב רוח שצובר תנופה בשעתיים של טירוף חושים, שאחריו עוד הייתה מסיבה מסעירה שנמשכה עד שלוש לפנות בוקר.
Les Grandes Travstees (צילום: צבי גורן)
הפרפורמרים כולם מיסמין ועד במבי היו בשיאם אך מעל כולם, בתוכם, סביב להם, שני היוצרים המרתקים של האירוע בן ארבעת הימים - מתן זמיר וניקולה משיה הבלתי נלאים, בתנועה, ביוזמה, בהגשמת הרעיון עד תום.
וצריך היה לראות את מנהלי הפסטיבל, אריק וורג'ינה - בקושי ניצבים על רגליהם - ואת הבעת פניהם כדי להבין איך חלום ודמיון והעזה מצדיקים את הטרחה, את הדאגה ואת כל המבצע שניהלו עם צוות עוזרים קטן.
ובאשר לי, כן, בהחלט נשאבתי פנימה ובתלבושת של כהן גדול חגגתי אמנות חיה ותוססת, שאולי יום אחד תתרחש גם בארץ.