אם זכייה בפרס מלטפת בדרך כלל את האגו ומביאה עמה רגע של נחת, לא כן לגבי השחקנית הלוחמנית תמי ספיבק.

כשהיא תתייצב בצהרי שישי, השבוע, לטקס פרסי "קיפוד הזהב", של תיאטרון הפרינג', על גג תיאטרון "הסמטה" ביפו העתיקה, כדי להתכבד בפרס על מפעל חיים, לא תהיה שמחתה שלמה. "הפרינג' מקופח באופן אבסורדי לעומת התיאטרון הרפרטוארי בכל הנוגע להקצאת משאבים", היא מטיחה ומתחילה לטפס עלי בריקדות.

הפרינג' שלא היה משאת-נפשך.

"בוודאי שלא. כמו רוב השחקנים הגעתי מבית הספר למשחק לתיאטרון הרפרטוארי, אבל הנסיבות לקחו אותי ממנו. כשרציתי לחזור אליו, לפני כעשרים שנה, הבנתי שהוא סגור בפניי.

"ואז במקום לכתת את רגליי ממקום למקום ולשמוע אמירות כמו 'יש לנו שחקנים משלנו', או כמו 'נכון שהיית, אבל אין ואקום, תנסי שוב בעוד שנה-שנתיים', כג'ינג'ית עם הרבה טמפרמנט, התיישבתי לכתוב לעצמי את הצגת היחיד 'פרישמן 10 על יד הים'. מאז כולי בהצגות בפרינג'".

שאמנם מאתגר אותך, אבל את לא מסוגלת להגיע בו למלוא סיפוקך האמנותי.

"אתה צודק. אכן, אני כואבת על כך שבדרך שבה הלכתי לא שיחקתי תפקידים כמו הדה גאבלר וכמו ליידי מקבת, שהייתי ראויה לשחק אותם. פספסתי, אני מודה, אבל מה יכולתי לעשות כשנתקלתי בדלתות סגורות בתיאטרון הרפרטוארי שבו הנפוטיזם, כלומר העדפת המקורבים, חוגג עד כדי שחיתות".

שחיתות?!

"אל נשכח שמדובר בתיאטראות ציבוריים, הניזונים מכספי-ציבור ולא בתיאטראות פרטיים, שבהם כל אחד רשאי לעשות כרצונו. ככה זה שם – אם את לא אשתו-בתו-חברתו-מאהבתו, קשה לחדור פנימה. לכל תיאטרון רפרטוארי יש דיווה או שתיים משלו ושחקניות רבות משכבת הגיל שלי נשארות בחוץ.

"אם ניסיתי למחות על כך, הרגשתי שאני מדברת אל הלמפות. אם בעבר היו אודישנים, היום הכל מלוהק מראש ומתבססים על שחקנים שבניגוד לי התמידו ברפרטוארי ונשארו בו לא פעם כדי לצבור פנסיה. אני לא כזאת. תמיד הלכתי אחר נטיות-לבי האמנותיות".

"פרישמן 10" - תמי ספיבק (יח"צ)


זאת לא גישה התאבדותית?

"בדיעבד אני מבינה שכך זה היה. הייתי שחקנית צעירה בראשית דרכה, כשהגעתי מבית צבי ישר להצגת 'שמשון', בהבימה. יכולתי להמשיך שם, אבל כשהגיעה ההצעה להשתתף ב'הלוך הלכה החבריא', עם שירי מחאה מברית המועצות, העדפתי את המופע הזה. אני זוכרת שניים מהשחקנים הגדולים של התיאטרון, שהם כבר לא איתנו, מישא אשרוב ושרגא פרידמן, אומרים לי – 'אל תלכי! אל תעזבי!' וזה לא עצר אותי".

אז את בפרינג' ואפילו בו אינך מוצאת את אושרך.

"אמנם אני בפרינג', אבל זה לא הילד שפיללתי לו. הפרינג', שלפני שנים היה הילד הפרוע של התיאטרון, ודי אם נזכיר את מונדי יוסף המורד וגם את תיאטרון 'המדרגות' של אשר צרפתי הבועט, שזכה לחיבוק-דב מהממסד. כיום, מופנים אליו תקציבים ממנו, אמנם לא הרבה, אבל הם הולכים למנהלים שלו ולעובדים כמו מזכירות ותאורנים, שלא אמורים לעבוד בחינם וכמעט כלום לא נשאר ליוצרים ולשחקנים".

לא רק שלא נשאר, אלא גם כאן אינך מסוגלת להגשים את נטיות-לבך האמנותיות, כדברייך.

"איך אפשר בלי תקציבים? לפני כמה שנים רציתי 'להרים' את 'ביקור הגברת הזקנה'. הייתי משוכנעת  שיש לי היכולת לעשות את התפקיד במחזה הזה של דירנמאט, אבל נשארתי רק עם הרצון".

ראית בשנה האחרונה את ההצגה בהבימה?

"לא, לא ראיתי".

לו היית רואה איזו השקעה יש בהפקה הזאת, היית מבינה שלא ניתן להעלות אותה מחוץ לתיאטרון הרפרטוארי.

"בוודאי שבמצב הנוכחי זה כך, אבל זה מה שמביא אותי לצאת במלחמה שלי. אני טוענת שכל הפורמט של התיאטרון בארץ צריך להשתנות. כיום, אין הבדל בין הבימה, או כל תיאטרון רפרטוארי אחר, לבין הפרינג'. כולם צריכים להיות מתוקצבים ולא ייתכן שלפרינג' יתנו רק להעלאת הפקות קטנות. מה קורה בפועל? – שבמקרים רבים כמעט לא משלמים לשחקנים בפרינג', למרות כל הרצון הטוב. ואני, גם מתוקף פעילותי באמ'י, איגוד אמני ישראל, מבטיחה לא לשקוט ולא לנוח עד שהשחקנים יקבלו שכר על כל הצגה שהם משחקים בה, לא משנה אם בא קהל או לא".

בהמשך דבריה מאפשרת לנו ספיבק להעיף מבט נוקב אל המציאות העגומה בתחומה. "זה שיש קהל או אין, זה פונקציה של משאבים", היא אומרת. "הפרינג', שלהצגותיו מגיעים 150 איש, לא יכול להתחרות עם 'מרי לו', או עם 'כנר על הגג', אבל השחקנים הם שחקנים בכל מקום ולא ייתכן שיהיו מהם שיחזרו הביתה מהצגה כמעט בלי כלום. כן, כמעט בלי כלום! כי שחקן שמתארח בפרינג' מקבל 30 ש'ח בלבד להצגה, משהו כזה, כי זה מה שיש בקופה. גם שחקני אנסמבל קבועים בפרינג' רחוקים מלהתעשר, כשהם מרוויחים לכל היותר 256 ש"ח להצגה פלוס מע"מ. זה מה שמקבלים שחקנים לא פחות טובים מהשחקנים ברפרטוארי.

"זה לא מוסרי ששחקנים, גם אם יהיו הכוכבים הכי גדולים, יקבלו סכומי-עתק, מה גם שלא רואים הצלחות יוצאי דופן, כי כל התיאטרונים בגרעונות. בגלל קרבתם לצלחת, אותם כוכבים מתעשרים מכספי ציבור. איזו הצדקה מוסרית יש לכך ששחקנים ישתכרו יותר מנושאי תפקידים כמו נשיא המדינה או ראש הממשלה ובכספי הציבור שניתנים להם קונים רכוש ברחבי העולם?

"ייתכן שלא כדאי לי לומר את הדברים האלה ואולי אני הורסת לעצמי בכך שאני שמה אותם על השולחן ויש ששונאים אותי בגלל זה. לא פעם ולא פעמיים העזתי לומר דברים חמורים למנהלי תיאטרונים, כי אני ישרה. אני לא מקבלת הפעם את הפרס כשחקנית, למרות שמגיע לי, אם ישאלו אותי, אלא בגלל המאבקים שאני מנהלת והאמת שלי מזוקקת ומוכחת".

מאבקים?

"כל הזמן! עם המאבקים האלה אני שורדת, בעוד שאני רואה שחקניות מבוגרות בנות גילי, שהתחלנו יחד את הדרך, הולכות ברחוב עצובות. מדובר בשחקניות נפלאות שהתיאטרון הרפרטוארי הפסיד אותן בדרכו השגויה, כשלפחות חלקן זזות הצידה מתוך בושה. כחברת הוועד המנהל של אמ"י ארגנתי להן אודישנים מרוכזים בשלושת התיאטרונים הגדולים וזה היה משהו בן זונה.

"מה יצא מזה? – אני לא יודעת. אמרתי להן – 'הבאתי אותם, את הבמאים ואת המנהלים, אל השוקת, אבל אני לא יכולה להכריח אותם לשתות. מעכשיו תתקשרו אליהם כל חודש ותשאלו אם יש תפקיד בשבילכן. מסתבר שמה'לא נעים' הן נעלמו בחזרה אל תוך החשיכה ..."

אני מחזיר את הכדור אלייך. בסופו של יום לא קורה שאת שואלת את עצמך למי את עמלה, כשעשרות בלבד באים לצפות בך בפרינג'?

"אין שאלה כזאת. אני אומרת שמי שמתקלח, שם דיאודורנט ויוצא מהבית בשביל לראות הצגה שלי, אני אציג בפניו. מבחינתי, אפילו קהל של עשרה אנשים שקול כנגד אלף ואני כבר הופעתי לא אחת בפני יותר מאלף. אמנם זה מתסכל. הרי שחקן רוצה קהל. אבל הפרינג' בגלל אופיו האמנותי, עם החומרים האלטרנטיביים הלא מאוד ברורים המוצגים בו, מטבעו לא פונה להמונים וזה לא אומר שיש לו לשלם לשחקנים המציגים בו. בפרינג' מחפשים קודם לעשות אמנות, לא למלא את הקופה כמו בתיאטרונים הרפרטואריים שהפכו לעסקים, לצערי.

"כשחקנית, אני מודעת לאיכות של ההצגות שלי. השאלה היכן להציג אותן היא משנית. אם אנשים מזמינים אותי להציג אצלם בסלון, אתה חושב שאני מסרבת להם? – לא, אני באה ונותנת לאמנות שלי את הכבוד הראוי. וכשהזמינו אותי להופיע בדיור המוגן בעומר מול סכנת מטחי הגראדים, אתה חושב שלא נעניתי? – נעניתי. וכשרצו אותי במתנ"סים? – באתי. אבל בתוכי אני מתה לתפקידים  שכמותם ניתן להציג רק בתיאטרון הרפרטוארי".

"פרישמן 10" - תמי ספיבק (יח"צ)


כמה מנהלי תיאטרונים באו לצפות ב"פרישמן 10 על יד הים", שאת מציגה עד היום?

"יפה שאלת – אפס בריבוע! זאת, אולי בגלל שאני לא חלק מאיזשהו אנסמבל בפרינג'. 'התיאטרון החופשי', אני קוראת לתיאטרון שלי. הוא חופשי מהכל, בטח מחנופה. לשאלתך – הואיל וההצגה נוגעת לתל-אביב של פעם ערכתי הצגה חגיגית בשנת המאה לעיר. השחקנים הוותיקים שהזמנתי באו; המנהלים – לא".

מה עם המחזאי ה"אלמוני", אחיו של בן-זוגך עידן סובול?

"ליהושע אין לי שום טענות. הרי הוא מרבה להציג בחוץ לארץ. מאז שאני עם עידן הוא לא יצר כאן משהו שיכול להיות לי תפקיד בו. אבל אני סומכת על עידן (שהוא משורר – י. ב-א). הוא כותב לי משהו חבל על הזמן".

היכן את וחברייך מאמ"י הייתם במחאה החברתית בקיץ הקודם?

"נבלענו קצת בתוך ים המחאה ברוטשילד, קרוב למקום המגורים שלי במרכז תל-אביב. לדעתי, לא צעקנו מספיק".

מדוע?

"אני לא רוצה למתוח ביקורת על הוועד המנהל שלנו, אבל לדעתי לא העזנו כפי שאולי היינו צריכים להעז. להפגנה שלנו, שקדמה למחאה הגדולה, ברחבת המוזיאון וקראה להחלפת מנהלי מוסדות התרבות נמנעו שחקנים צעירים מלבוא מחשש שמנהלי התיאטרונים יסמנו אותם כמרדנים. הרי מי ששמים עליו 'קרוס', הוא לא ברפרטוארי".

איזו סיבה יש לחברייך, האמנים, לתאר אותך כעין ...אמא תרזה?

"זה הכל עניין של אופי. כאכפתניקית אני לא מסוגלת לראות אמנים במצוקה, מהם שכמעט גוועים ברעב ולעמוד מהצד. קורה שאני נותנת מהכסף שאין לי. אצל אמנים שהיו בשיא תפארתם מצאתי מקרר ריק".

מי?

"לא אגלה שמות של אמנים בחיים, אבל די אם אזכיר את ג'טה לוקה, שהיתה קומיקאית אדירה".

אמרת ג'טה לוקה, אמרת הכל.

"היא רק דוגמה. אמנים שקועים באמנות שלהם ולא דואגים לעצמם; רובם לא חושבים על הפנסיה. בעבר היו מהם שרצו במלחמות להופיע בקווים, אבל לא השקיעו בדירה משלהם. היום יש יותר מודעות לכך".

הקהל בוגדני?

"יותר נכון לומר שהקהל הולך אחרי מי שחם בזמן ההווה, בעיקר מי שמופיע בטלוויזיה".

לבסוף, מה תאמרי לשחקנים צעירים שבאים להציג בפרינג'?

"אומר להם שאני מצפה מהם שיראו בו במה לאמנות שלהם ולא קרש קפיצה לתיאטרון הרפרטוארי".
ספיבק גדלה כמו בתוך סרט בין טיפוסים א- לה פליני ועשתה מזה הצגה ססגונית ונוגעת. "'פרישמן 10 על יד הים' זה סיפור הילדות שלי בתל-אביב של ראשית המדינה", מעידה השחקנית, בת להורים שעלו בעלייה הפולנית של שנות ה-30.

"בהצגה, שהיא מונולוג אסוציאטיבי בסגנון קברטי עם שירים אני מביאה את סיפור ניצולי השואה ההזויים שהסתובבו בינינו ובין בתי קפה ספוגי אווירה. לקולנוע 'גן רינה' הייתי הולכת עם אבא שלי, סשה, שעבד ב'דן' ומורידה את הראש כשטרזן נישק את ג'יין בלהט. הבנתי שהנשיקות האלה הן תמצית החיים, אבל לא רציתי שיידע שאני מודעת לכך".

לאחר חוג דרמטי בתיכון בהדרכת אליהו גולדנברג ושירות אידיאליסטי בנח"ל, הייתה ספיבק בוגרת המחזור של מיכל בת-אדם בבית צבי. לפני 40 שנה סומנה כדבר הבא בתיאטרון הישראלי, כשלאחר 'הלוך הלכה החבריא' (עם הלהיט שלה 'שונרא') ולאחר ערב שירי לאה גולדברג היא לוהקה לתפקיד הנשי הראשי במחזמר 'הרוטשילדים'. זאת, כשבגילה הצעיר היא שיחקה את גיטל, זוגתו של שמואל רודנסקי שכיכב כרוטשילד.

בהמשך במקום להמריא, די נעלמה מהזרקורים בנסיבות משפחתיות. "כשנולדו שלושת ילדיי, החלטתי לקחת עליהם אחריות ולהקדיש את עצמי לגידולם בשעה שבעלי דאז, איש צבא קבע באותם ימים, נעדר הרבה מהבית", היא מספרת. "הורדתי פרופיל בתיאטרון כדי להיות אמא שלהם בפול טיים. באותה תקופה הופעתי הרבה בהצגות-ילדים, כשלא פעם התלוו אליי לשם ילדיי שלי".

כשהילדים גדלו  - ספיבק סבתא מטורפת, כדבריה, לארבעה - והיא רצתה להתניע מחדש קריירה בתיאטרון הרפרטוארי, זה לא הלך וספיבק, שהיתה בשנות ה-70 מחלוצות הפרינג', התמסרה במלוא המרץ להציג בו, לצד גיחות לסרטים ולסדרות טלוויזיה.

הג'ינג'ית ירוקת העיניים איננה מסתפקת במשחק ובפעילות ציבורית נמרצת. היא מנצלת את קולה בעל הנוכחות כקריינית, כמנחת אירועים וטקסים וגם מלמדת משחק ודיקציה.

עם כל המרץ שלה, ספיבק תמיד עם הפנים לעתיד ולקראת התפקיד הבא שלה, אבל בהופעותיה הקהל מצפה ממנה שתחזור ותשיר את 'שונרא' ו'בדומייה' מ'הלוך הלכה החבריא'. "מה לעשות, נוסטלגיה", היא אומרת בעיניים בורקות.

תמי ספיבק (צילום: יעקב בר-און)


 7 דברים שלא ידעתם על תמי ספיבק

1. היא נוהגת לפרק את עודפי המרץ שלה בצעדות ליליות על שפת הים.
2. בגילה היא עודנה חולמת ללמוד לנגן בגיטרה וללוות את עצמה בהופעות.
3. "מכנים אותי ...דורסל מרוב התרוצצות בין ההצגות בפרינג' של חבריי, השחקנים", היא מעידה על עצמה.
4. אומרים עליה שהיא דומה ל...שירלי מקליין.
5. היא עפה מהצגה לאחר שסירבה לניסיון לאונס מצד הבמאי (הפרטים במערכת) וכעבור זמן קצר מצאה ניחומים בכיכוב במחזמר "הרוטשילדים".
6. "מכנים אותי בהומור 'תמי וינטג' בגלל היותי אספנית כפייתית של חפצים ישנים", היא מגלה. "פעם עוד אציג בשוק הפשפשים..."
7. בשלהי שנות ה-70 היא לקתה בשיתוק במיתרי הקול למשך חודשים ומאז היא איננה מפסיקה לדבר.  

טקס פרסי הפרינג' "קיפוד הזהב" יתקיים ביום שישי 2 בנובמבר 2012 בתיאטרון הסמטה (למוזמנים). היום ומחר יתקיימו אירועי לילה פרינג' ברחבי תל-אביב.