שחקן ששמו רודיֶה
 
אין לי מושג איך ולמה מחליטים מנהלי התאטרונים הרפרטוארים הגדולים אצלנו לאייש את להקותיהם בשחקנים. לא אחת מתעוררת השאלה למה שחקן או שחקנית שיוצרים חוויות נדירות בפרינג' לא מצאו את מקומם על הבימות הגדולות, ולמה עליהם לחפש פרנסה מזדמנת.
 
הנחמה היחידה היא שכשם שאין תפקיד קטן ואין תפקיד גדול כשמדובר בשחקני-אמת כך אפשר גם לומר שאין תאטרון גדול ואין תאטרון קטן כשמדובר בתאטרון-אמת, וכך גם ביחס לאותם שחקנים שבלית ברירה או במודעות מלאה בחרו להסתפק במועט ולהפוך אותו לאוצר.
 
אני כותב את הפתיחה הזאת הלא שגרתית, והכמעט מחאתית, בעקבות הצגת "הנזיר השחור", ב"תאטרון מלנקי" כיוון שבמרכזה ניצב "שחקן צעיר" ותיק, בן 36, כלומר כזה ששמו הולך לפניו כבר מתפקידים שגילם כתלמיד בבית צבי ובהמשך ב"הדה גאבלר" ו"בית בובות" בתיאטרון הספריה , ו"דרך גגרין", בהפקה עצמאית,  ו"סכינים בתרנגולות", באנסמבל עתים.
 
כוונתי כמובן לרודיה קוזלובסקי המגלם את התפקיד הראשי בגרסה הבימתית של הסיפור המיוחד שצ'כוב כתב ב-1894, השנה שבה החל לכתוב את "שחף".

כל מה שתיארתי בעבר על משחקו של  קוזלובסקי בתפקידיו השונים אלה מאלה התחבר בהצגה הזאת להישג מרגש ומיוחד בפניו, בעיניו, בגופו הרם, בתנועתו העוברת מקלילות לכבדות, בקולו ובשתיקתו.
 
החיפוש אחר האושר והנצח
 
הדמות שהוא מגלם, אנדריי ורסילייביץ' קוברין, הוא אקדמאי מצליח השוקד על עבודת המאסטר שלו, אך נקלע לתשישות ומתח, והוא לוקח הפוגה משקדנותו המדעית ומגיע לבקר את סנדקו והאפוטרופוס שלו פסוצקי, שהוא הורניטולוג נודע. בביתו ובגן המופלא שלו בילה את ילדותו ונעוריו המאושרים בחברתה של טניה, שגדלה ויפתה.
 
טעם החיים חוזר אל קוברין, גם האהבה לטניה מתעוררת, אך ברגע קטן של אושר מגיח אל חלומותיו סיפור בן אלף שנים על נזיר שחור, שנע ונד בעולם בשיבוטים מיראז'יים, ועתה מגיע הזמן שבו יתאחדו והנזיר יחזור להיות דמות אמיתית.
 
קוברין נמשך אל תוך הסיפור -שאולי הוא עצמו המציא אותו – ומפגיש עצמו עם הנזיר, המלמד אותו כמה אמיתות על "חיים אמיתיים". הוא מתפתה להאמין בהבטחה ובנצח, הוא יוצא עם טניה למוסקבה – עיר התקוות הגדולות -אך עד מהרה הוא מגיע אל בית המשוגעים. כשייצא משם אולי יזכה לישועה, אולי ישקע באשליה חדשה.
 
הסיפור הפנטסטי הזה של צ'כוב שב ומגלה את ייחודו כמספר (הוא כתב 201 סיפורים) שבוחן ביצירתו את החיפוש אחרי שלמות, אמת וצדק, אושר ומשמעות בחיים שיש בהם שגרה, אכזבות וכאב. מציאות שהיא בסופו של דבר אשליית-החיים.

הנזיר השחור (תמונת יח"צ)

מופת של עיצוב ומשחק
 
איגור ברזין, שהקים את תאטרון מלנקי לפני 15 שנים, מגיע בהצגה הזאת להישג בימתי מרגש, ובעיקר בזכות ההחלטה שקוברין, פסוצקי וטניה יגישו את הסיפור כלשונו – ובתרגום מצוין של יפים ריננברג – כשהם עוברים בקלילות טבעית מדמות המספרים לדמויותיהם הדרמטיות שהם בסיפור. רק הנזיר השחור איננו "מספר", ובכך מדגיש הבימוי את המרכיב הפנטסטי של הסיפור, שהקדים בעשרות שנים את ג'ויס, קפקא וממשיכיהם.
 
גורם שני לייחודה של ההצגה הזאת הוא בעיצוב התפאורה והתלבושות. ודים קשרסקי שעיצב אותם בנה בימה מרובעת הנעה על צירה, וממקום למקום בעזרת השחקנים, והיא בנויה כגן של חבלי מקרמה תלויים ולבנים – שאם יחברו אותם זה לזה אורכם יגיע ל-10 ק"מ.
 
את החבלים האלה מאגדים השחקנים לפי מיקומי הסיפור, חדרים, גן, יער ועוד מתהווים מול עיני הצופים באולם הקטן של המרכז הגאה בגן מאיר, ובסיוע התאורה החיה מאוד של מישה צרניאבסקי ואינה מלכין. המוזיקה של יבגני לויטס משלימה מצוין את האווירה הרוסית-צ'כובית.
 
וכמובן, ובעיקר, הישגו של ברזין נבנה ונשען על המשחק של קוזלובסקי בתפקיד קוברין ושל שלושה שחקנים מצוינים עמו.

אנה סטפן היא טניה מושלמת, ביופיה ובחיוניותה, בזוהר התום שהיא משדרת, ובכאב המגיח בלי אזהרה לאושרה.

יצחק פקר, כאביה והאפוטרופוס של קוברין, מעצב במעט הגזמה מובנת את הנשמה של רוסיה הגדולה והרחבה, שהטבע והאדם שבה נמוגים מול עיניו. דימה רוס מגלם בחוכמה בהירה וטבעית מאוד את הנזיר השחור, כאילו הוא המציאותי היחיד בסיפור.
 
וכמובן רודיה קוזלובסקי הנפלא בתפקיד קוברין. הוא בונה את הדמות הזאת בפכים קטנים, שלב אחר שלב, ובכל אחד מאלה הוא מוסיף גוון חדש, מסיר שכבות, ונחשף אל עולמו הפנטסטי שבו הוא דואה על כנפי האשליות. ואז, כשמגיעה הנחיתה של השיגעון, קוזלובסקי מצליח ליצור אותו במשחק מרתק של מחוות טירוף "לא רצוניות" בגופו ובפניו.
 
את החוויה הזאת של משחקו ושל ההצגה המופתית של איגור ברזין בתאטרון מלנקי אסור להחמיץ.