חיקוי עלוב ומעליב למציאות
 
תאטרון הקאמרי במצוקה קשה ומצפה ששחקניו הטובים יחלצו אותו ממנה. זאת אולי המסקנה היחידה שניתן להגיע אליה למראה "קיזוז", המופע הקלוקל מבית היוצר של אילן חצור. אבל גם הם וגם הבמאי המוכשר שנקרא לסייע בידם, וגם התפאורן הטוב, התאורן הוותיק והמלביש הסטייליסט בכל רצונם וכשרונם אינם שרברבים, ואינם יכולים לפתוח את הסתימה, ולטהר את האוויר בסביבתה.
 
מפאת כבודם אינני נוקב בשמם ומסיבה ברורה. בושתי ונכלמתי במשך 95 הדקות שבהם הם ניסו לשכנע אותי שזה תאטרון, ששיאיו האמנותיים במירוץ חוזר ונשנה אל אסלות נסתרות בשני צידי הבמה. וזאת בניסיון לשכנע אותי שמדובר בפארסה טובת לב, כפי שנטען ומוסבר באריכות בתכנייה שגם במקרה שלפנינו שומרת גחלת האיכות המוכרת של תכניות הקאמרי, אך עלולה להטעות שמדובר ביצירה חשובה ומהותית.
 
אילן חצור איננו אשם, למרות שהוא בהחלט מי שכתב את החומר הגס תוך פזילה ברורה לעברם של כותבי פארסות מנוסים כמו פיידו, לאביש, מרוז'ק, גוגול וקייני – ואני מתנצל על כך שאני מזכיר את שמם הטוב. האשמה מוטלת על מנהלי הקאמרי שבחרו למצוא עוד ישועת-קופה זולה בכיסיו של הקהל הנאמן. הם אפילו הסכימו שתושמע בהצגה איזו דאחקה תפלה על התאטרון שלהם.
 
אחרי ההקדמה הזועמת הזאת ודאי ישאל השואל על מה ולמה? מהו החטא הנורא שמאלץ את המבקר, זה המואשם בדרך כלל בטוב-לב ובסובלנות, לשבור את הכלים ולהצליף בזעם. אומר זאת כך: מה שמוגדר כאן כפארסה על מתנחלים ונציגיהם הוא בסך הכל חיקוי עלוב ומעליב למציאות שלנו ולדרמה הגדולה שיש בה, שראויה להתמודדות רצינית בתאטרון. 
 


            "קיזוז" (צילום: יוסי צבקר)

חצור מפר מחויבויות לדרמה ולקהל
 
העלילה מסתתרת מאחורי רומן, עלק, בין חברת כנסת מהשמאל לבין חבר כנסת מראשי המתנחלים, ערב הצבעה חשובה על פינוי יישוביהם. למען האמת אלה שני נושאים מרתקים למחזה רציני. אבל חצור, שאיננו חסר יכולת  לכתוב דרמה וסאטירה איכותיות, בחר לרדת הכי נמוך שאפשר, אל בדחנות שטוחה וזולה, המלעיגה על המתנחלים, על אמונתם, על יהדותם.
 
אינני שותף לעמדותיהם הפוליטיות, אך אינני חושב שזו הדרך לתקוף אותן ול"טפל" בהם,  ולשעשע את הקהל באמצעות השפלתם, ואגב כך גם להוציא נקייה את נציגת השמאל שבמחזה. כל חטאה בגרסתו זו של חצור הוא הרומן שהיא, כאלמנה, מנהלת עם גבר נשוי שהוא יריבה הפוליטי. וכן, חטא נוסף שלה הוא  שעוזרה הפרלמנטרי חסיד של סאדו-מאזוכיזם ביחסי מין. וואו, כמה גאוני! ואגב כך, למה לא, גם על חבר כנסת ערבי שרומס בהנאה את איסורי הקוראן.
 
זאת ועוד כמה וכמה פניני-לעג, למרות שחצור עצמו טוען בתכנייה כי "ברגע שמחזה הופך להיות כלי שרת של צד אחד בקונפליקט, צודק ככל שיהיה, הוא מפר את שתי המחויבות הכי בסיסיות שלו" – לדרמה ולקהל. אבל זה בדיוק מה שהוא עושה ב"קיזוז" הזה.
 
ואין זה מפתיע שמשפט הסיום – מוסר ההשכל של כל עסק הביש הזה, שאינו פותר דבר מכל שלל הדילמות שחצור דוחס לתוך הרומן האסור – כי מי שיוצא אצלנו נגד השמאל ימצא עצמו במיטה אחת עם ערבי!
 
ואם זה מה שאיש שמאל מסוגל לייצר – וזו זכותו כמובן לבטא כך את עצמו – הלך על עזה, על רמאללה, על הגולן ועל טהרן. לפחות בקלפי של ינואר 2013.