יצירות המחול של אלדד בן ששון ורועי אסף התבלטו מבין עבודות מסך 2 ומסך 3 ב"הרמת מסך"
מסך
2
– מצב רוחו של היוצר
מסך 2 הוא אחד מהשניים שהועמד לניהולו האמנותי של יורם כרמי, ובדברי ההקדמה להם הוא מציין כי "לכל אחד מהיוצרים כיוון. לעתים הוא ברור רק לו, לעתים גם לי. אבל אין דרך אחרת להגיע אלא לבחור נתיב וללכת בו. קשוב, מעיל, סקרן, מטיל ספק, אבל צועד בכל הכוח".
זהו טקסט היפה לא רק לו כמי שליווה, שאל שאלות, הנחה ולמד להכיר את היוצרים שתחת ניהולו אלא בעיקר את היצירות שלה. זהו טקסט נכון גם ליוצרים עצמם, בכל רגע נתון של מאבקם האישי, ובהנחיית הרקדנים המבצעים את יצירתם. וזהו טקסט המבטא אולי טוב ביותר את קהל הצופים המפענח באפלה את הנראה על הבמה.
שלוש יצירות חדשות הועלו בערב הזה, זמן קצר אחרי שכיפת הברזל עצרה בעד טיל פאג'ר שכוון לעבר תל אביב. השמועות אמרו ששרידיו נחתו לא הרחק ממרכז סוזן דלל בנווה צדק, שבו לפי המסורת מתקיים המפעל התרבותי המצוין הזה. היצירות כשלעצמן, משנוצרו זמן רב לפני כן, לא התעמתו עם העניין הזה.
ואולי דווקא, בראייה ממרחק של כמה ימים, היה משהו ביצירה "מושך מוזר" של אלדד בן ששון שפתחה את הערב, והייתה בסיכומו חשובה ושלמה יותר מהשתיים שבאו אחריה. זו יצירה בעלת מטען אוטוביוגרפי, כפי שבן ששון כותב עליה בתכנייה, ומצליח למצות את המוטיב הזה של "מושך מוזר" לכל אורכה.
היא מתחילה אתו בתנועה הנמשכת כהילוך אטי, כמעט חרישי ובהדרגה נכונה מתפתחת לטריו מרתק יחד עם אלעד לבנת ומור גור אריה, ממש כמו הבולרו של מוריס ראוול המלווה אותה. זו בחירה מודעת מאוד של בן ששון, המאתגרת את המוזיקה המוכרת לא פחות משנוכחותה מאתגרת את צעדיו.
כדברי הטקסט שלו התנועה מתפתלת ומשנה כיוונים, אך דואגת "לכך שהתהליך לא יגלוש לאקראיות צרופה שתהרוס אותו". לפיכך התנועות של השלושה בנויות על פי מתווה זהה, מאופק, שמאפשר לשינוי פתאומי להתרחש, ואחר כך לשוב ולהיצמד למתווה הקבוע. התוצאה היא מגוון נמשך של צירופי תנועה אינטימיים, ששלושת הרקדנים מיטיבים לבטא באמצעותם משהו אינדיבידואלי.
כשלעצמי, אני מודה, נכנעתי למתרחש על הבמה כאילו מדובר בסיפור עלילתי על הפיתוי הראשון בגן עדן, כשבכל סיבוב מסוכן מתחלפת דמותו של הנחש בדמותו של אלוהים. אני יודע שזה יכול להישמע מופרך, אבל כזה הוא בדיוק כוחו של המחול המופשט, שבמיטבו הוא יוצר אצל הצופה בו סיפור המוליך אותו בנתיבים סמויים של היצירה.
אולי משום הרגישות המיוחדת שיש ביצירה החכמה הזאת, היה ב-The Unfortunate של עידן יואב, היצירה שבאה אחריה משהו מנוכר, מעיק, תאטרלי מוגזם, ובעיקר מרגיז כאשר הפרפורמרית אורי ג'וסטין לנקינסקי, שנראתה נהדר, השמיע כמה משפטים הלקוחים מ"תולדות המיניות" של מישל פוקו, ומבלי שיינתן לו קרדיט בתכנייה, שבה גם מופיע חלק מהטקסט הנאמר.
היצירה עצמה חזותית מאוד, על פניה. מבחינה עלילתית היא מנסה לתאר עניינים של שליטה, עם דגש של מיצג אמנותי בחלקה הראשון, אך במיעוט של רעיונות תנועה. בחלק תנועתי יותר גם עידן יואב ובמיוחד אלה נגלי מראים מה היה יכול להיות אם היצירה הייתה מחולית יותר ודרמטורגית פחות. לתאורה היפה של אורי מורג (שגם עיצב את התאורה לשתי היצירות האחרות) יש חלק לא מבוטל בכך.
את מסך 2 חתמה "ואף על פי כן" של דפי אלטבב, דואט יפה, בעיקר בחלקו השני, בביצוע מצוין של אוליביה קורט-מסה ויוחאי גנתון, עם פסקול מעניין של מיקי פטיש. התנועה החזקה בהגזמה מסוימת של החלק הראשון התרככה בהמשך. המאבק בין המינים, או אולי השאיפה להתאחד, קיבלו ביטוי בהיר כשלעצמו, ובזכות הביצוע אף היה חי מאוד ברגיעתו.
מסך 3 – מיתוסים שבורים
"מתוך החופש ליצור והחיפוש האישי בתהליך היצירה, נוצר גן עדן חדש", כותבת רונית זיו, המנהלת האמנותית של מסך 3, הראשון משני המסכים שנוצרו תחת הנחייתה, עם תאורה טובה של דני פישוף לשלוש היצירות שבו.
דומה כי אין הגדרה יפה מזו של זיו ליצירתו המיוחדת, המצמררת של רועי אסף - "הגבעה", שהמוטו שלה לקוח מספר ישעיהו פרק ל, פסוק י"ז: “תָּנֻסוּ עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה.”
זו יצירה שבצירוף מקרים לגמרי לא מקרי העלאתה במהלך יומו השני של מבצע "עמוד ענן" הבליטה עד מאוד את האקטואליות של הפולחן המיתי המתעורר מחדש, כשמלחמה פורצת באין שלום, כשטירונים נשלחים לחזית, יחד עם מילואימניקים שנקטפו ממשפחות ועבודה.
זו יצירה אוניברסלית באמירתה, אך ייחודה הוא בכך שאסף מטפל בתנועה משוכללת מאוד, שאיננה חדלת-הומור, במיתוס הישראלי של גבורה-גבריות המיוצג, מוחצן היטב, בדמות צה"ל.
רועי אסף יחד עם יגאל פורמן ושלומי ביטון יוצרים מסכת המתחילה בטירונות נלהבת לצלילי המנון צה"ל של יצחק גרציאני, ומתפתחת אל שיאיה הדרמטיים לצלילי "גבעת התחמושת" של יורם טהר לב ויאיר רוזנבלום, ומסתיימת בקינה לצליליI starteda joke של ה- Bee Gees, ומוזיקה מקורית של שלומי ביטון שהיה גם האחראי לעריכה המוזיקלית.
הכוראוגרפיה והרקדנים אינם עוצרים לרגע כמעט, התנועה שופעת ממצב אל מצב, מהקומי והסטירי אל הדרמטי והטרגי, מהנרמז אל המפורש. יש בה גבריות מתחרה, יש בה רכות אינטימית, יש בה רגע של חיפוש אהבה, ויש בה נאמנות-אחריות הדדית. כל מה שצעיר בן 18 מתבגר בו במהלך השרות, אם אינו נקטע על מוקש או מירי.
כאשר "הגבעה" מגיעה אל סיומה מגיעה אל שיאה גם התחושה המרגשת כשלעצמה כי לפנינו הועלתה יצירת המחול הישראלית ביותר מזה שנים רבות, שאיננה נכנעת להווי ולמיתוס אלא תוקפת, ומכה בלי רחם, אך בחמלה שיש בה חיוך נוגה.
קדמה לה ב"מסך 3" יצירה מעניינת של גילי נבות, May Contain Nuts, כאותה כתובת המופיעה על מאכלים שונים ומזהירה על נוכחות אפשרית של שבבים שונים לא רצויים אולי. והשם הזה מפוענח יפה על ידי הכוראוגרפית כ"עשוי להכיל שאריות של מרחק, קשרים, זיעה וזמן".
ואכן, את הדי השאריות האלה נבות מצליחה לעצב ביצירה יפה, מופשטת כשלעצמה, עם תנועה מהודקת מאוד שזוכה, לצלילי מוזיקה מקורית של בניה רכס, לביצוע מרשים של אורין יוחנן, מיכל סייפן, וגיא שומרוני. אלה רקדנים בעלי נוכחות וניסיון שלא יסולא בפז, ואני ממליץ בכל פה שיוצרים צעירים יזמינו אותם ליצירותיהם, וכי הם ייענו להזמנה כזאת. תרומתם תסייע לקידום המחול החדש אצלנו.
הערב הזה נפתח עם "הסעודה" של שרון וזנה, יצירה ה"עוסקת במאבק של שלוש נשים – וזנה עם רביד אברבנאל, דנה זכריה- על מרחב מחיה, חופש תשומת לב ואהבה”. הכוראוגרפיה הדרמטורגית צמודה לחלוטין להגדרה הזאת, כאילו אינה מאמינה ביכולתו של הקהל לפענח הלכי רוח ומצבים, גם אם מבחינת התנועה נטו יש בה יסודות מעניינים כשלעצמם.
שלומי ביטון ערך גם כן את המוזיקה והוסיף מוזיקה מקורית משלו לזו של ג'וזפה ורדי (שתי מקהלות מלה טרוויאטה) ושל אנריקה גרנדוס. המוזיקה יפה, בלי ספק, אך לשם מה ולאיזו משמעות גלויה או נסתרת היה צריך לדחוף לפסקול גם את נאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג? וגם כאן בלי לציין זאת בתכנייה, ובלי לנמק את הזיווג המוזר בינו לבין הרעיון המפורט מאוד שמופיע בה.
בסיכומם של שני ערבי המחול הראשונים שצפיתי בהם בסוף השבוע, מסך 2 ומסך 3, נותרתי עם שתי החוויות האמנותיות, שיש משהו משותף ביניהן בנוסף על האיכות, שהעניקו יצירותיהם של רועי אסף ואלדד בן ששון. על שני המסכים הנותרים אדווח בתחילת השבוע הבא.
20/11/2012
:תאריך יצירה
|