בין שברם לכינונם מחדש
 
את תכנית הערב, השני בניהולה האמנותי של רונית זיו, פתח "ג'וקר", מחול מקורי של שלומי פריג', המוכר בדרך כלל כמלחין ליצירות של חבריו הכוראוגרפים ולעתים גם כיוצר בעצמו, אולי פחות מכפי שהיה ראוי שיעשה.
 
הפעם גם החליט לוותר על כתיבת המוזיקה (וחבל שכך, כפי שיסתבר מיד) והוסיף לקרדיט שלו גם את עיצוב התלבושות לצמד רקדניו.
 
המחול שלו מעלה אל הבמה את דמות הפרפורמר – במקרה הזה מעין ליצן-בדחן-קוסם – הנע ממופע למופע, תוך כדי הכרה ב"מעמדו השברירי", כהגדרתו של פריג', הנוגע ל"יחסיו העדינים עם המציאות, עם הקהל, עם אשתו.” זה רעיון יפה גם אם מחייב נרטיב מדויק וברור לעין.
 
את דמות הפרפורמר רקד, קיפץ וחי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו אנטולי שנפלד שהצליח לאגד בתנועתו השוטפת מאוד את מכלול היבטי הפרפורמנס ולצדו יעל אברבוך הצטיינה בגמישות תנועתה ובהבעתה.
 
שפת הכוראוגרפיה הזאת היתה בהירה מאוד, כשהומור טוב מעצב את התנהלותה ואת ביטוייה. מה שפגם קצת בשמחה היה פסקול המוזיקה של גאבין בריירס ופיליפ גלאס, שכלל טקסט הדרכה (באנגלית) לקוסמים בקלפים. המרת המוזיקה הזאת ביצירה מקורית של פריג' או ביצירה אחרת רק תועיל ותחזק את היצירה היפה הזאת.

 
כמעט כהמשך ישיר עלה המסך על We Do Not Torture People (נשמע טוב יותר מ"איננו מענים אנשים", ומתאים למסע הופעות בחו"ל, כמובן), יצירתה המסקרנת מאוד של נעה שדור, שנפתחה והסתיימה בקטעי סולו בביצוע יפהפה של רקדן צעיר מאוד, אלמוג לובן, שניסיון והזדמנויות עשויים להציב אותו במקום מרכזי בתמונת הרקדנים.
 
היצירה, בביצועו יחד עם עינת בצלאל ואור חכים המרשימות שהצטרפו אליו בהמשך, היא בגדר התבוננות על "מראית העין של החופש ובחירה מתערערת", כהגדרתה של שדור. הכוראוגרפיה שלה בנתה תנועה לכאורה מכנית, כמעט מיניאטורית בשברי הגוף, שמתוכה מתחוורת שאיפה למגע ולהארה אנושית, ולא תמיד בהצלחה. 
 


שלומי פריג' (מקור: צילום מסך)


שדור מתארת את השלישייה כ"יחידת עילית קטנה, סוכנים כפולים ממושמעים" והיא מצליחה לבטא זאת בתנועה מדודה, כמעט צבאית, לצלילי מוזיקה מקורית מצוינת של שחר אמריליו, ובתלבושות יפות בגוון תכלת-אפור בעיצובן של טניה ג'ונס וג'ואה ג'ונס, ותאורה יפה של דני פישוף, האחראי לתאורת שלוש יצירות הערב.

 
את הערב חתמה Fly, Fly, Lie יצירה מרתקת של שלומית פונדמינסקי המתבוננת בכאב חד על מערכת רגשית מורכבת מאותן קוביות שבונות מבנים הנשברים על נקלה, ואנו שבים ומקימים אותם, כדי ששוב יתמוטטו ושוב נציב אותם על מכונם. אלה הם הזיכרונות, אלה הן החוויות שהמילה בית מכילה, וזהו אותו עמוד שדרה המחזיק את האדם בדרך חתחתיו.
 
כבר בתיאור הזה אפשר להבחין בדמיון המקרי שנוצר בין יצירה זו לקודמתה, וכך גם במהלכיה – גם אם בסגנון תנועה שונה – המתחילים אף הם ומסתיימים בקטעי סולו שהפעם מבוצעים להפליא על ידי הרקדנית המצוינת אלה רוטשילד, שיוצרת דמות מיוחדת, בתנועתה המושלמת ובציוצי הברות ומילים שבהמשך יתחברו מחדש, וייצרו מציאות חדשה. אולי.
 
גם כאן מצטרפות אליה שתי רקדניות מעולות, נועה רוזנטל וענבל בן זקן, שגם עיצבה את התלבושות השחורות היפות. אלה יצרו תחושה של כוראוגרפיה אפלה, לרגעים מאיימת, רצינית מאוד. זה היה הניגוד העיקרי בינה לבין קודמתה, והרצף שנוצר ביניהן האיר בה את הנופך הדרמטי.