גבב  פריטים. צעצועים נזרקים. שפתיים נעות  על מסך וידאו. דואט של צקצוקים ועפעופים. בליל צעקות. חפצים מתעופפים לכל עבר. זחילות וטלטולים. התפתלויות וריצות אנה ואנה. שלל מחוות תינוקיות. מלמולים ובכי. יניקת מים מבקבוק שתייה קטן ויריקת המים לקערית פלסטיק.

מה זה? זהו המופע שובר המסגרות וחוצה הגבולות "עכשיו ולעולם לא", בהפקת הזירה הבין-תחומית הירושלמית, שעם כל הקסם שבו יוצג בבימויה של נאוה פרנקל באולם נחמני, בתל-אביב, ביום חמישי השבוע.

עבודת במה בכל טכניקה אפשרית

אז מה זה כל זה? אני שואל את פרנקל ואת שלושת מציגיה -  המוזיקאי  יוני סילבר, האמנית טליה קינן והרקדנית והכוריאוגרפית ענבל יעקבי בתום חזרה במתחם חזרות בדרום תל-אביב. יצירתם אינה עונה להגדרה תיאטרון, גם לא מחול, בוודאי לא פנטומימה.

"זאת עבודת במה, שלא מאחת הסוגות המוכרות מכבר והיא משתמשת בכל טכניקה ששמים עליה את היד", משיבה הבמאית. "לכל דימוי משתמשים בטכניקה ההולמת אותו ולא מצהירים, לדוגמה, מראש על מחול והולכים רק על תנועה ו/או כוריאוגרפיה. כך אפשר לעשות כוריאוגרפיה גם עם חומרים לא תנועתיים. זה משחרר כל תחום מהעיסוק האובססיבי בעצמו".

לטענת פרנקל, דווקא אין כאן כוונה לקרוא תיגר על הסוגות המסורתיות, גם לא רצון לבעוט בישן ובמוכר. "אני לא מרגישה בועטת", היא אומרת.

"נקודת המוצא שלי הייתה להתמודד עם איזושהי תכונה שקצת נעלמת מהעולם – הרצון לא להתבלט. דווקא לא להיות מלא מוטיבציה ואמביציה להגיע רחוק. אולי מין שאיפה להישאר ממוצע. לא לשאוף יותר מדי.

"גיליתי שיש המון תוכן בנקודה הזאת מבלי להרחיק יותר מדי ראות. אפשר להתעסק גם בדברים הכי פשוטים, פרימיטיביים ואפילו אינפנטיליים מתוך הסקרנות הכי בסיסית".

נאוה פרנקל, 33, ירושלמית במקור, למדה שנה במגמת בימוי בסמינר הקיבוצים ומכיוון שלא נמשכה לתיאטרון הרגיל ו"חיפשתי אפשרויות רחבות יותר של הבעה", עברה ללמוד בבית הספר לתיאטרון החזותי. לצד זה למדה באוניברסיטה לתואר ראשון מחשבת ישראל ופסיכולוגיה.

"העבודות שלי אמנם מאוד לא פסיכולוגיסטיות, אבל יש דברים של קריאת התנהגות ממה שלמדתי שמשמשים אותי".

משלב מוקדם בקריירה שלה היא זכתה בפרסים שונים, כולל פרס היוצר המבטיח בפסטיבל עכו, על יצירתה "חופש קטן".  

קבוצה הרפתקנית

זאת איננה הפעם הראשונה שאת משתפת אמנים מאמנויות אחרות.

"נכון, אבל כעת זאת הפעם הכי מובהקת, כשאמנים נכבדים בפני עצמם באים להרים איתי מופע. אנחנו יוצרים יחד קהילה לצורך הפרויקט הספציפי הזה. בעבודה הזאת הכל מאוד בסיסי. את הבסיסיות הזאת אפשר להביא בצורות שונות. הרי מוזיקאי יזיז חפץ אחרת מאשר אמן פלסטי או מאשר רקדן. כל אחד מהם מגיע אלינו מהאמנות שלו, אבל לא בהכרח מפגין אותה אצלנו".

מה מביא שלושה אמנים מוכשרים איש-איש בתחומו לעבור לעיני הקהל המתפעל משהו שמזכיר מעבר מכשולים בסיירת?

"נעניתי לפנייה של נאוה בגלל האפשרות להתעסק בדרך אחרת ממה שאני רגילה להופיע על במה", אומרת ענבל יעקובי. "דברים כאלה יותר מסקרנים אותי בשנים האחרונות. לא שלא מעניינים אותי יותר דברים שעשיתי בעבר, אבל סקרן אותי לעשות משהו חדש, שכאילו פותח בפניי עוד טווח של אפשרויות הבעה".

"כבר השתתפתי קודם בעבודות במה מהסוג הזה", מספר סילבר. "אני לא רואה את עצמי רק כמוזיקאי, אלא גם כמופיען שהמוזיקה היא מסוגי הפרפורמנס שלו. והכל חלק מהמכלול שאני עושה בתור אמן. במופע שלנו יש נגיעות של מוזיקה, אבל העולם הצלילי לא מוכרח לבוא איתי לכל מקום".

טליה קינן, אמנית פלסטית צעירה אך נחשבת באה אל המופע של פרנקל מהמקום המרוחק ביותר מבין השלושה ולשם כך דומה שתעשה הכל ואפילו תסחוב על גבה את סילבר במופע.

"כשראיתי הצגה של נאוה בעבודת הסיום שלה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, משהו בהיגיון הפנימי של התהליך סקרן אותי וקסם לי", מעידה קינן. "בתור אמנית שעובדת רוב היום לבד בסטודיו, עניין אותי לראות מה התהליך שעובר מישהו אחר".

"טליה היא לא בנאדם של שואו. כביכול היא לא צריכה להיות על במה ואין לה החיידק הזה. ובכל זאת אתה רואה שהיא נמשכת ומשתלבת".

יעקבי: "אנחנו קבוצה הרפתקנית".

קינן: "זו לא רק הרפתקנות, אלא גם רצון לצאת מהעשייה היומיומית, כשיש דיפוזיה בין הדברים שאני עושה. זה מעשיר אותי כאמנית, לחוות תהליך עם חושים קצת אחרים".

קינן, 34, מרעננה, מקשקשת ומציירת מאז שהיא זוכרת את עצמה. בוגרת בצלאל, במגמות רישום ו-וידאו וכיום מלמדת שם ובמדרשה בבית ברל. היא זוכת פרס גוטסדינר היוקרתי לאמן הצעיר לשנת 2007. פרט מפתיע על קינן הושא שהיא גם מופיעה עם בן-זוגה, גיא שרף, בהרכב "יונקי הדבש", שהמוזיקה שלו, לשירי המשוררת אפרת מישורי, מתוארת כ"רוק פסיכדלי רענן".

סילבר, 38, הוא החיפאי בחבורה. הגיוון שלו עשוי להפתיע. הוא נגן קלרנית-בס וסקסופון וגם מפלרטט עם הכינור לצד הלחנה לקולנוע, לתיאטרון, לתיאטרון בובות ועוד. בין השאר צץ שמו כמפיק המוזיקלי של "שירים ליואל", אלבומה של רונה קינן וכמעבד מחצית השירים לקונצרט באחרונה של שלומי שבן עם התזמורת הפילהרמונית, כשכל זה לא מפריע לו להופיע לא מעט כמופיען מאלתר.

"הכל בא אצלי מהמוזיקה", הוא מעיר. "התחלתי עם מוזיקה קלאסית, כשכמו ילד טוב, ניגנתי כינור ופסנתר. כשקניתי סקסופון, עברתי באופן טבעי לג'אז, שם אפשר לאלתר, בין השאר תוך כדי שיתוף פעולה עם הרולד רובין, שהשפיע עלי. אבל לא פחות מאשר לנגן, אני אוהב להיות על במה וזה מה שמביא אותי אל נאוה. בגדול, זה לא ממש משנה לי אם אני מנגן או עושה תנועה. אין אצלי הפרדה".

עכשיו ולעולם לא (צילום: אייל לנדסמן)


רקדנית ועורכת דין
 
ענבל יעקבי, 34, מראשון-לציון במקור, היא בוגרת "בת דור" ו"תלמה ילין". שנים רקדה בלהקת "בת שבע". דווקא כשהתחילה להמריא שם, פרשה ועברה למשך תקופה ללהקתה של יסמין גודר, שם שימשה גם כמנהלת חזרות. "אם אתה יותר מדי זמן באותו מקום, זה לא תורם לך וגם לא למקום", היא אומרת.

לתומי חשבתי שבדרכה במחול יעקבי היא הקרובה לפרנקל מבין השלושה. "בבסיס דווקא ענבל הכי רחוקה ממני", מציינת פרנקל במפתיע. "אם יש במחול, לפחות בחלקים ממנו, משהו שהוא מאוד וירטואוזי, במופע שלנו זה לא עובד על המורכבות התנועתית שענבל מסוגלת לה".

"לעבוד עם נאוה זה שונה מאוד מכל דבר שעשיתי עד עכשיו" מאשרת יעקבי, "יש כאן דרך הופעה אחרת ממה שהורגלתי אליו עם תהליך שונה מכל מה שהתנסיתי בו במחול. בפשטות הביצוע שלה יש משהו מאוד מורכב עבורי, כשעלי לא לבצע את התנועה כרקדן".

במקביל נמצאת יעקבי במסלול שונה לגמרי, כעורכת דין טרייה, בוגרת לימודי משפטים. "זה חלק מתהליך שעברתי", היא מסבירה. "התרחקתי מסצנת המחול ומצאתי את עצמי יותר מאחורי הקלעים".

ובכוונתך מעתה ואילך לרקוד עם הגלימה השחורה בבית המשפט?

"כבר יצא לי להגיע מהגלימה מטקס הסיום שלנו להופעה. אין לי כוונה להתנתק לגמרי ממה שהייתי בו שנים".

ואת, נאוה, לאן מפליגה ספינתך?

"לפרויקט הבא. אני בהתחלה של שני פרויקטים חדשים; אחד מהם יותר תיאטרלי, כשיוני יהיה בין המשתתפים".
רשמנו.

המופע "עכשיו ולעולם לא" יעלה ביום חמישי, 29 בנובמבר 2012, ב-20:30, ברח' נחמני 4, תל-אביב. כרטיסים: 50–60 שקל. לפרטים: 02-6783378.