התגלמות היופי האידיאלי
 
מכל סיפוריו הפשוטים להפליא של ש"י עגנון יש מקום של כבוד מיוחד לסיפור "תהלה", משנתפרסם לראשונה במוסף "דבר" ב-1950, ומאוחר יותר בכרך "עד הנה".

 הכבוד, המקבע את הסיפור בתודעה כמופת בספרות העברית כולה, ואף כ"סיפור קודש" כפי שכינה אותו פרופ' אליעזר שביד, נקבע מיד עם שורות הפתיחה המפורסמות שלו: 
 
"זקנה אחת היתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימכם. צדקת היתה וחכמה היתה וחיננית היתה וענוותנית היתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום. אלמלא שאין הנשים יכולות להדמות למלאכים הייתי מדמה אותה למלאך אלקים ועוד זאת היתה בה זריזות של עלמות. אלמלא בגדי זקונה שעליה לא ניכר בה שמץ זיקנות". 

ופרופ' ברוך קורצוויל במאמרו על "היופי הנשגב של היהדות אצל עגנון", שקטע ממנו מופיע בתכנייה הצנועה של הצגת החאן הירושלמי, מרחיב ובוחן את הדברים וקובע כי "תהלה היא דמות ריאלית, נעלה, אשה שהיא התגלמותו של היופי האידיאלי".
 
והנה כאילו לא נקראו הדברים ולא נשמעו באוזני היוצרות הנחשבות של ההצגה הזאת: המעבדת שחר פנקס שאמנם היטיבה לשמר את רוח המקור, בסיועה של נגה יתומי שיעצה בדבר הנוסח, השפה והדיבור; הבימאית שיר גולדברג שמצאה דרך תאטרון-סיפור כדי להביא את העיבוד לכלל היגד בימתי; ומעצבת הבובות אמירה פנקס שיצרה חתולים שניים ואת בובת תהלה.
 
וכאילו לא שמעו הן את שמע יופיה של תהלה משבחרו בבובה מעוותת ומקומטת ועד מאוד מכוערת להיות בת דמותה, המופעלת בידי תמר אלקן, שחקנית שחן וחסד רבים נשקפים מעיניה בכל מהלכיה, ועדינותה כולה אומרת כי בובה זו שבידיה, שראשה נפרד מגופה, לא תהלה היא.

"תהלה", צילום: יעל אילן
 
המוזיקה של תהלה
 
והרי כבר היו דברים מעולם, עם בובות ובלעדיהן, עגנון שיוצא מכתוביו וחי עלי במה, החל ב"פרנהיים" או "הרופא וגרושתו" הזכורים לטוב, וגם "תהלה" שהיתה אי-פעם באותו חאן וחיתה להפליא תחת שרביטו של יוסי יזרעאלי. להגידך כי לא בשמים היא חלופת התאטרון לסיפורים יפים כאלה, שנדמה כי אם לא יהפכו בהם לא יגיע שמעם למרחוק.
 
אמנם כן, הסיפור סיפור, שאין בו עלילה גדולה, על אשה בת 104, שאט אט מחשפת את סיפור חייה הארוכים לסופר החוזר לירושלים אחרי היעדרו (כן, כעגנון עצמו) ובתוך כך היא גומלת חסדים, מרעיפה מטוב לבה וכמו, כך מסתבר, מכפרת על עוול שנעשה בשמה, אך שלא לרצונה, וכבר שילמה עליו בחיי צאצאיה.
 
ולמרות שמעצבת התפאורה נטשה טוכמן-פוליאק הבריקה עם גרם מדרגות הסובב על צירו ומדמה את מעלותיה ומורדותיה של ירושלים, ואף כי מאור צבר הפליא בתלבושות שיש בהן מן הנסתר הנגלה בעתו, וגם אם רוני כהן האיר כממתיק סוד את הבמה החשופה, הנה למרות כל אלה ההצגה נשבה אלי מרוחקת ומנוכרת.
 
ולא סייע משחקם הרהוט והמסור של יהויכין פרידלנדר כמספר וכרבנית – כשהוא עוטה  שמלת פוך מדהימה – ושל תמר אלקן כתהלה בת ה-11 וכמפעילת אותה בובה, בהדרכתו של עופר עמרם, ואף לא משחקו היפה של יואב היימן כסופר המשתאה, פעור עיניים ונפעם.
 
ורק המוזיקה החמה שכתב דניאל סלומון להצגה הקרה הזאת באה אליי כאותה מוזיקה מיוחדת של עגנון שבמילותיו, בדימוייו ובתיאוריו שר את עולמה ואת יופיה של תהלה.