מים רבים שטפו את יפו
כאשר תגיעו לראות את "קזבלן", ואתם תגיעו על כל דורותיכם, אמהות ואבות, בנים ונכדות וילדיהם, ואולי גם כאלה שעתה זה נולדים, אתם עלולים לטעות ולחשוב שהנוסטלגיה התחלפה במציאות ימינו.
ואם, כמו שקרה לי אמש, בכיסא לפניכם יישב ראש העיר, או אולי איזה שר, אתם עלולים לחשוב שהמחזמר מתייחס למחאת אשתקד, לרגשות הקיפוח, לבעיות הדיור, להשתלטות היזמים ולמגדלי היוקרה המלעיגים על שכונות המצוקה לרגליהם.
וכל כך משום שרבים הם הרגעים שבהם נשמעים כך הדברים שנכתבו במחזה ישראלי מקורי של יגאל מוסינזון, שעלה ב-1954 על בימת הקאמרי בבימויו של שמואל בונים, ובכיכובו של יוסי ידין, והנחיל לישראל המתעוררת את המושג-מותג "קזבלן” או בקיצורו הנמרץ והנחרץ "קאזה”.
ולא פחות מכך כאשר 12 שנים אחר כך עלתה בתיאטרון אלהמברה שבשדרות ירושלים ביפו הפקה של המחזמר בהנהגתו של גיורא גודיק, בבימויו של יואל זילברג ועם יהורם גאון בתפקיד קזבלן. 606 פעמים רצה ההצגה הזו, ובהמשך אף זכתה לגרסה קולנועית, אבל מאז - כמו בלעה אותה האדמה ולא שבה אל הבמה.
מים רבים שטפו את יפו מאז ועד היום, וגם דם, זעקות ומחאות לא חסרו שם וברחבי המדינה שהבטיחה שוויון הזדמנויות, קליטה חברתית וחינוך חינם במחיר שירות צבאי מלכד של כל העם. אתם אמרתם ברגע זה את ההגדרה המדויקת למה שהיה ולמה שעדיין אין כאן.
אבל אם אתם רוצים תזכורת, ודווקא בחודשים אלה, ברוח טובה המלווה בחיוך, של קצת ציונות, קצת מסורת, ומה שנותר מהאמונה שאפשר גם אחרת – לכו לראות את הקזבלן החדש שעולה בתאטרון הקאמרי, במשכנו המפואר, במתחם המפואר הנושא את שמה של גולדה מאיר, שלא הייתם נחמדים בעיניה. כן יש צירופי מקרים משעשעים כאלה בעולמנו.
ולא תתחרטו, כי הקזבלן החדש הוא הפקה גדולה ומרשימה של חיים סלע, בבימויו התוסס והנלהב של צדי צרפתי שבסיוע עריכה טובה של שלומי מושקוביץ הקימו לתחייה את המחזמר שכתבו מוסינזון וזילברג.
אני מציע לא להשוות בין מה שתראו לבין מה שהיה. פשוט מאוד שבו והתענגו על התפאורה הנהדרת של רוני תורן, שמילא את הבמה במגדלי בתים – כמעט קונטרה למגדלי שועים ויזמים שמכסים את העיר – שמתנייעים על הבמה הגדולה וחושפים ים גדול, רציף ישן, ועוד נסים ומפלאות היורדים ממרומי הבמה ומוסיפים לה צבעים וזכרונות.
מיי פיינגולד, "קזבלן" (צילום: ז'ראר אלון)
התענגו על שפע התלבושות התקופתיות והצבעוניות של עפרה קונפינו, שכה מיטיבות להתלבש על להקת הבנות והבנים המחוללים בכוראוגרפיות מחזמריות מופתיות של עוז מורג תחת פנסי התאורה החיה מאוד של עמיר ברנר.
וכמובן, ואולי גם בעיקר, התמכרו מחדש לשירים שהלחין דב זלצר לטקסטים של עמוס אטינגר, דן אלמגור וחיים חפר, שכולנו שרים כמעט יובל שנים, ושבים ומצרפים את קולנו להשמעתם הנפלאה גם עתה, בניהולו המוזיקלי הנלהב של יוסי בן נון ועם תזמורתו המשובחת, ובהדרכתה הקולית המצוינת של חדוה מלר-ברזילי.
סערה מחזמרית גזעית
ובשבחים האלה להפקה ולבימוי שניצחו על כל אלה אין די. כי כן בראש מצעד השבחים המגיעים לבימוי של צדי צרפתי ניצבת הלהקה הנהדרת שהעמיד על הבמה הגדולה והפיק ממנה רגעים אינטימיים נוגעים ללב ורגעים גדולים של סערה מחזמרית גזעית.
הלהקה כה גדולה שאני מתנצל מראש על כי אסטה ממנהגי ולא אציין רבים מהם בשמותיהם, אף כי ברור לי כי רב חלקם בהצלחה של עמיתיהם שזכו בתפקידים המרכזיים או האפיזודיים הבולטים.
"קזבלן" (צילום: ז'ראר אלון)
איציק כהן, בגזרה מצומצמת ובמשחק מדויק וממזרי במידה נכונה פתח את החגיגה כמושיקו, מנקה הרחובות, שהוא כמין מספר טוב לב שגם יודע להתערב במתרחש. שרונה אלימלך הייתה נפלאה כאשתו מריומה, שופעת חיוניות וחוכמה לא פחות מזו של בעלה.
שלמה וישינסקי היה מר פלדמן האולטימטיבי – לבן, גזען, אב קפדן, ובסופו של דבר איש חכם שיודע לקרוא את המציאות ולהושיט יד לקזבלן. תמר שם אור עיצבה בצניעות יפה את דמותה של רחל בתו הנכנעת כאביה לקסמו של קאזה, וכבשה את הקהל בביצוע הפזמון המרגש "אני כל כך פוחדת".
אוהד שחר הבלתי נלאה היה הסנדלר ההונגרי יאנוש לוקאש, ומי כמוהו יודע לגנוב את ההצגה, בכישרון מולד השב ומוכיח את יכולתו. כמוהו גנבו את ההצגה שהם שייבר בגילום מנופח של השוטר "הרע" צרפתי, ובתמונת הסיום עשה זאת ניסו שלו כמוהל הנושא בקולו הזוהר את דרשתו המסתלסלת מילה במילה.
עודד לאופולד מצוין בביטוי הדילמה שלו כקצין המשטרה ג'וש, שנקרא לעצור את קאזה, חברו הטוב מהצבא שגם הציל את חייו, ונותן לו את ההזדמנות להוכיח את חפותו ואת יכולתו להשתלב בחברה, אם רק יבחר לעשות זאת. ערן שראל היה מעצבן ומרגיז כנדרש בתפקיד פקיד העירייה המאיים בהרס הבתים "הרעועים" לטובת היזמים.
מיי פיינגולד הקפיצה את הטמפרטורות באולם ועל במה בגילום מדהים של רוזה, בעלת המועדון היפואי הנושא את שמה. אדומת שער ובעלת קול שלא מהעולם הזה ב"אתה נמצא ביפו" וב"רוזה" היא הביאה את המערכה הראשונה אל שיאיה ואל סיומה.
"קזבלן" ( צילום: ז'ראר אלון)
ואחרון ברשימה המקוצרת הזאת של כוכבי ההפקה ובראשה ניצב עמוס תמם, הקאזה המושלם. הכריזמה שלו פשוט נשפכת ממנו. הוא גברי, יש לו חן, יש לו צורה, ובהחלט יש לו כישרון משחק – מעודן כשצריך, תקיף כשנדרש, רומנטי אם מרשים לו.
ויש לתמם קול גדול, שבהדרכתו המסורה של חיים פנירי, מחיה את להיטי המחזמר החל ב"כל הכבוד" ונותן להם גוונים חדשים, ובמיוחד כשהוא שר ברגישות נוגעת ללב את "יש מקום", ואחר כך, בלהט וכאב את "תרד ממני קזבלן". אני מאמין ומקווה שאשוב ואראה אותו כובש את במת התאטרון שלנו.
חיכינו לך, יא קאזה, שתשוב אלינו. וטוב שבאת, כזה סוער ותוסס, לטובת העם הזה שהוא כזה למרות כל המכות שנוחתות עליו מבית.