מבנה הרמטי
 
מופע ההשקה של L-E-V , להקת המחול החדשה שהקימו שרון אייל וגיא בכר מתבסס על יצירתה "העבודה של חופש" שהייתה האחרונה שיצרה במסגרת להקת בת שבע, בינואר השנה. שם היצירה נקבע בשעתו בגלל שאייל נקראה לדגל במקום הכוראוגרף חופש שכטר שביטל את בואו.
 
במקום כלשהו בלב ידעו אייל ובכר שהמחול הזה יהיה גם מסמך היציאה שלהם לחופש היצירה המובהק במסגרת שתהיה שלהם, תחת אחריותם האמנותית המלאה. וגם אם הפרידה נעשתה ברוח טובה, המושג של "חופש" הדהד היטב במתחם המחול הישראלי.

וכשם שבשעתו הוא נדבק לעורה של היצירה, כך עתה נדבק לעורה של הגרסה המורחבת שמה החדש - HOUSE.  
השם החדש הזה מייצג כמובן את היות הלהקה החדשה ביתם של אייל ובכר, אך בה בעת הוא מאשר במבט לאחור את מה שנראה לי בשעתו כאופיה המהותי של היצירה המתבססת על מבנה הרמטי – תאמרו עתה בית – והיא מתקדמת בין חלקיה כתנועה מכושפת בין חדריו האפלים של הבית.
 
שני מאפיינים בולטים יש לגרסה החדשה. הראשון הוא שליצירה נוספו רגעים רבים שהאריכו את פרקיה, ובכך איפשרו לפתח רעיונות שרק הנצו בגרסת המקורית. המאפיין השני הוא צמצום מספר הרקדנים מ-13 ל-9 ועל ידי כך נוצר מיקוד ברור לתנועה הקבוצתית שברקע הרגעים האינדיבידואליים, של קטעי סולו ודואטים.  
 
אולם בעיקרה, היצירה נותרה כמסע בין חדרים אפלים – אלה המבנים של חלקי היצירה, שנפתחו זה אל זה, התחברו או נפרדו באמצעות קטעי הסולו של שרון אייל, בבגד גוף שחור מבהיק שעיצבה לה אודליה ארנולד. תנועתה בקטע הפותח את היצירה הוא כפתיחה של אופרה – או כנושא השב ומגיח מעת לעת בסימפוניה הפנטסטית של ברליוז, משוטט בין פיתוחיו, ומאיר את המתרחש בה. 
 

"האוס" (צילום: גדי דגון)


תנועה מעוצבת לפרטיה
 
במהותה, וכפי שהגדרתי זאת בשעתו, זו יצירה נבנית על קו מתח קבוע של רקדנית יחידה,  בדרך כלל, הפורצת מתוך הקבוצה, ומתעמתת עתה בתנועה שלה, שמהדהדת את תנועת הפתיחה מול רבים. באותה עת, לעומתה, נוצרת בקבוצה תנועה אדריכלית מעוצבת לפרטיה, בכל פעם מחדש, בשינוי קצב או כיוון או אפילו בשליטה גוברת כנגד ה"מרי" של הקטע הסולני.
 
בשלב מסוים התעוררה בי תחושה ש- HOUSE היא מעין גרסה מופשטת לאגדת "טירתו של כחול הזקן", ופרקי היצירה הנפתחים מתוך הריק ונמשכים אליו, מתאיינים-מתאדים כאותן נשים שהתעקשו לפתוח את הדלתות למרות האזהרות.
 
את התחושה הזאת העבירו להפליא רקדנים שבלטו עד לא מכבר בלהקת בת שבע: רייצ'ל אוסבורן, בובי ג'ין סמית ורבקה הייטינג בקטעי סולו מרשימים ודאג לת'רן ותום ויינברגר בנוכחותם המסיבית  – שאף זכו בסיום לדואט מרתק ומתריס – ועמם לאו לרוס, אוליביה אנקונה וג'ון בירן.
 
בקטעי הסולו, בדואטים התוך-קבוצתיים, הם היו גוף אחד, שאחדותו מובלטת בבגדי הגוף הבהירים האחידים, עם תוספות כתומות חלקיות, ובאיפור הסוגסטיבי-נשי של שפתיים וציפורניים משוחות באדום. והיו גם קטעי שבירה מסעירים  בערום של אוסבורן, ובצמד  לת'רן ובירן, בשמלות שחורות וכובעים ועל נעלי עקב גבוהות.
 
את התלבושות שעיצבו איל ובכר יחד עם מעיין גולדמן – בגדי גוף בהירים אחידים, עם תוספות מבהיקות רומזות בחלקים הראשונים, ו"ערומים" בחלק השלישי. את הפסקול המועשר והמוזיקה המקורית יצר שותפם הקבוע אורי ליכטיק ואת התאורה המופלאה שיוצרת תאים, נתיבים, תת-גוונים של אפלה ופיוט יצר השותף הוותיק אבי יונה בואנו (במבי).  
 

"האוס" (צילום: גדי דגון)


HOUSE היא יצירה מהפנטת במבנה, בחזות ובשפת התנועה שלה, ונקודת זינוק מצוינת ללהקת המחול החדשה של שרון אייל וגיא בכר.