אייל וייזר מציב מראה משולשת לתהליך של גזיזת מחלפות הגבורה של הציונות
ציונות בסכנה?
תמונת המצב של ישראל היום נראית כאובדן דרכה של הציונות, לפחות לדעתם של אלה שקובצו אל מחנה ההסגר ששמו "השמאל”.
פה ושם, אף כי במשורה, זה גם בא לידי ביטוי בכלים המצומצמים של יוצרים, ובעיקר במסגרות הפרינג' הבימתי. פה ושם גם בשירה, ואם תתעקשו אולי גם באמנות. המוזה, בכל מקרה, קצת מבוהלת ממה שקורה ומתקשה לדבר אלינו.
כנגדה קמה הגורגונה הגדולה שלנו, שרת התרבות והספורט החינוכיים, שהכריזה על מהלך דרמטי גדול כמענה לחזון התעתועים שנגלה אליה: יקום ויהיה לישראל פרס חדש המיועד להעתיר תהילה על יצירה שתציל את כבוד הציונות הנרמסת בשתי ידיים שמאליות, החותרות תחתיה ומערערות על המשך קיומה.
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. שהרי הציונות זרמה בעורקי היצירה העברית לדורותיה, גם אלה שקדמו להרצל וחזונו, ואפילו יש למדינה פרסים המעניקים ליוצרים כבוד ותמיכה, ולפחות עד כה מתוך הערכה לעצם היותם יוצרים.
אבל גם העובדה שיש "פרס ישראל" – ובתחום אחריותה המיניסטריאלית – לא טובה בעיניה. הציונות, כך היא מאמינה, מצויה בסכנה האורבת לה מביתם של היוצרים. הם, לפיכך נושאי לפיד שמעלה על המוקד את את החזון הגדול של המדינה.
כשאנשים רעבים קשה לכעוס עליהם כאשר הם נענים במבט מושפל להזמנה לסעוד מכף היד המושטת לעברם. אך כאשר הם דוחים אותה ומתייצבים כנגד ההתנשאות ושחצנות הם ראויים להערכה, או לפחות לכך שיאזינו לקולם ולמה שהם נושאים בלבם כלפי המתרחש.
התבוננות נוקבת
אחד מאלה הוא המחזאי-במאי אייל וייזר, שמאז 2005 מעלה בתמונע סדרה מתמשכת של התבוננויות נוקבות עלינו, הישראלים. בזו אחר זו הן זכו בהצלחת פרינג' מרשימה -"ותו לא", "שופרא", "איכה", "הוקי פוקי", ובשנה שעברה "מיין ג'רוזלם", הנחשבת לפסגת יצירותיו והוכתרה לא מכבר כהצגת השנה בפרינג', והוא הוכרז כבמאי השנה, בפרסי "קיפוד הזהב 2011”. על המסה הקריטית הזאת הוא זכה השנה בפרס רוזנבלום לאמנויות הבמה.
זו היא הארץ (תמונת יח"צ)
ב"מיין ג'רוזלם" עבר וייזר למתחם שונה מזה של ההצגות שקדמו לה, כאשר יחד עם שותפיו - השחקנית מיכל ויינברג, הצלם רמי מיימון, ועם הדרמטורג איציק ג'ולי יצר דמות שכולה פרי דמיונם, ומבעד לסיפור שלה השקיף אלינו כאן.
לימים התברר כי כהמשך ישיר להצגה הזאת יצר וייזר עם מיימון וג'ולי טטרלוגיה הנושאת את השם "זו היא הארץ", שהדמויות בה בדיוניות. ההצגה הנוכחית מוגדרת כפרק ב' של היצירה השלמה – ואין לדעת אם אמנם זה יקרה או שגם זאת בדיה אמנותית.
בפרק הזה מגיש וייזר שלושה מונולוגים מרתקים של דמויות המוצגות כמציאותיות, ללא ציון שמות המבצעים אותן. את שמותיהם כיוצרים-שותפים וכמבצעים, יחד עם שמותיהם של מי שנטלו חלק בהפקה הזאת, ניתן למצוא בשולי דף התכנייה שהוא הפוסטר של ההצגה, ובאנגלית.
מצדו האחר של הפוסטר, בעברית, באנגלית ובערבית מופיעים טקסטים המציגים את ההצגה, שכותרת המשנה שלה הוא "סלון דחויי היצירה הציונית", ואת שלוש הדמויות שיופיעו בה. כמה דקות לפני תחילת ההצגה, אך כחלק ממנה, וייזר מחלק לקהל את הפוסטר ומבקש לעיין בכתוב לפני שתופעל התאורה שעיצב עומר שיזף עבור הבמה שברקע שלה מסך קולנוע שקוע במסגרת לבנה, שעיצב ינון פרס.
בטקסט המופיע בתכניי ה שחתום עליו "בוקי סריקי, מנכ"ל עמותת מו"מ" מסופר כי אמנים רבים נדחו על ידי ועדת הפרס ואחרים בחרו לא להגיש את מועמדותם כיוון שפוליטיקה הטבועה במושג הציונות איננה יכולה להיות אמת מידה אמנותית לגיטימית לתמיכה. ומשום כך, ועבורם, נוצרה פלטפורמת "זו היא הארץ". בנוסף מוצגות הביוגרפיות של שלושת היוצרים שיופיעו באירוע הנוכחי.
מונולוג 1 – חמשת המ"מים
מבוא מוקרן מסביר כי האירוע שהקהל נוכח בו אינו יכול להיות טקס פרס היצירה הציונית, וממנו עוברת הבמה לרשותם של שלושת הפרפורמרים. הראשונה בהם היא "גלי סודנסקי", בתו של סוכן מוסד, המציגה חלק מקולקציה של אבזרים מרהיבים שעיצבה לתצוגה תמר לויט (וגם התלבושות של שלושת הפרפורמרים).
הקולקציה נושאת את השם "חמשת המ"מים" (מי, מה, מתי, מקום ומדוע) שהטמיעו אנשי המוסד מכללי העיתונות הקלאסית. זה היה פרויקט הגמר שלה בשנקר, ותוצאה של תחקיר עומק שבחן את הגבולות הפוליטיים, החברתיים והאידאולוגיים המטושטשים של החברה הישראלית.
אפרת ארנון, שהשתתפה ברוב הצגותיו של וייזר, מגלמת את גלי במיומנות מהפנטת, ברכטיאנית למופת, על רקע טקסטים אינפורמטיביים ובתצוגות-אופנה קצרצרות, בכוראוגרפיה סטירית של סתיו מרין.
מונולוג 2 – המציגה חולה
מיד אחריה מגיחה מהשורה השנייה באולם "איילה אופפר" קולנוענית צעירה, המתוארת כחולה, וטיב מחלתה יתברר כישראלי גזעי. עבודותיה של אופפר משלבות צילום ופרפורמנס והיא מבקשת לייצר בהן נרטיבים אישיים בדיוניים בהם היא מתקיימת הן כיוצרת והן כדמות הראשית. כבת דור שלישי לשואה היא עוקבת אחרי שכנה קשישה שהיא בוחרת לפענח את סודה ושתיקתה בכך שהיא ניצולת שואה.
אלא שמסע האיסוף המודיעין האינטימי נע בין האובייקטיבי לשקרי, בין המבוים למתועד, כשמתוך החיטוט האישי צפה, לדבריה, אמת לאומית מטרידה לפיה אנו זקוקים לשואה כהצדקה לעצם קיומנו. כך מצביע וייזר על מחלתה של איילה שהיא סכיזופרניה לאומית, שחומרתה מתבררת יחד עם הגילוי שאותה קשישה כלל איננה ניצולת שואה.
מבחינות רבות החלק הזה הוא העוצמתי ביותר. האמירה שלו חודרת עמוק בכל שלביה ולא מעט בזכות הרצאת הדברים הקרה והמצמיתה על ידי נתלי פיינשטיין, אף היא השתתפה כבר בהצגות קודמות של וייזר. הגשתה העובדות שלה משתלבת כהלכה במיצג הפילמאי המיוחד של רמי מימון, בעריכתו של נדב ארונוביץ.
מונולוג 3 – עץ השיטה
המונולוג השלישי, שופע הומור כמו המונולוג הראשון, מוגדר כמופע חצי מוזיקלי של"רגב הוברמן" שהוא משורר, מלחין, די ג'יי וחוקר תופעות סאונד, ומאז שחרורו מצה"ל מתגורר במועצה המקומית אפרתה ובשנים האחרונות יוצר ומופיע בקשת ההיאחזויות העוטפת את גוש עציון.
ביום העצמאות האחרון, כמחאה על דחיית מועמדותו לפרס היצירה הציונית, הסתנן הוברמן אל מופעי החג שהתקיימו על במת ההתנחלות מעלה לבונה ועם חבריו השתלט על מערכת הסאונד ובקטע מוזיקלי תקף את פינוי ההתנחלויות ואת מה שהגדירו כ"אין אונות פוליטית" המאפיינת את ממשלת ישראל.
זו היא הארץ (תמונת יח"צ)
בעבודתו הנוכחית חוקר רגב חומרי ארכיון של משפחתו ומציג את דמויותיהם של אבי סבו, צבי הוברמן, יליד פולין, סבו, מוטי הוברמן, חבר הזרוע הניידת של משטרת היישובים העבריים בשליטת ההגנה, ואביו, יעקב הוברמן, מנהל ספרית המוזיקה בקיבוץ בארי, שפיתח מערכת יחסים חמה ועמוקה עם "זמרת המלחמות" יפה ירקוני.
דרך אילן היוחסין המשפחתי משרטט רגב את דמותו שלו באמצעות פרופיל צבא ההגנה לישראל לאורך השנים כשבד בבד הוא מבקש לערער על לגיטימיות קיומו, ומגיע לשיא בקטע מוטרף בסגנון ה-spoken word.
את המונולוג הזה ואת הדמויות שבו מגלם באנרגטיות מדבקת נטע ויינר, שגם כתב את אותו קטע מסיים ומסחרר הנבנה על שרשרות מילים והקשריהן שבאמצעותן הוא בוחן תופעות מוכרות, מגיב ומלעיג עליהן.
בסיכומה, ההצגה "זו היא הארץ" יכולה להיחשב כתיאור נוקב ובאיכות אמנותית גבוהה של החמצת החזון הציוני-ישראלי בתוך מתחם הגטו המנטלי והרגשי שהמדינה והחברה הכניסו את עצמן לתוכו.
13/12/2012
:תאריך יצירה
|