"פסטיבל הולגאב הוא בשבילי סוג של כרטיס כניסה לחברה הישראלית", אומר השחקן ביינה גטהון, שהצגת היחיד שלו, "מנדפרו פרדה", תחתום ביום חמישי הבא את הפסטיבל הזה, שבו יופיעו אמנים יוצאי אתיופיה.

"גם לנו יש תרבות ומה להגיד ולהציע – לכלל הציבור, לא רק בתוך העדה שלנו", הוא אומר.

מה זה "מנדפרו פרדה"?

"זה 'מי יעז לשפוט' בעברית, מונודרמה שכתב וביים משה מלכא, מנהל תיאטרון הולגאב שלנו. בהצגה מסופר על אדם ששכנו העליל עליו שהוא נהג באלימות כלפי אשתו. בעוד שהתובע דורש להטיל עליו עונש מאסר, שיהיה מאחורי סורג ובריח, הנאשם, שלא חטא, טוען שלא היו דברים מעולם. למרות דרישת התובע, השופט פוסק שאין שום עילה להאשמה. למזלו, דווקא בזמן שבו השופטים מאוד אוטומטיים, הוא פוגש שופט שקשוב לצדק שלו".

והמסקנה?

"כמו שלא תמיד האשמות הן נכונות, כך סטיגמות שיש לגבי העדה שלנו הן חסרות שחר".

הגם שכבר הופעת בהצגת יחיד, לקחת על עצמך הפעם חתיכת משימה.

"ועוד איזו! אני כל הזמן משכנע את עצמי שאני מסוגל לזה. כבר אמרתי למשה (מלכא) שאני לא מוצא את הדמות ושאני לא מבין את האיש הזה. פעם אני מזדהה איתו, פעם אני מזדהה עם התובע. למעשה אני אוהב את שתי הדמויות האלה, שהן כמו מים ואש, כלומר שני עולמות".

כיצד אתה מתגבר על הקושי?

"ברגע שאני עולה על הבמה, אפילו אין לי שמץ של מושג מי אני, איך אני נראה ואיך אני נשמע".

"היה טבעי שאהיה חקלאי כמו אבא"

גטהון, בעל זקנקן סנטר ושיער אסוף בקוקו,  נולד בחבל גונדאר, בצפון אתיופיה, כשבישראל התלהטה מלחמת יום כיפור. הוא גדל בנוף כפרי עם הרבה ירוק מול העיניים, כבנו של חקלאי.

"גידלנו הרבה תירס", הוא אומר, "גם דלעת, חומוס, בצל, פלפל, כאלה ירקות, אבל דווקא את העגבנייה והמלפפון, שכל כך אהובים כאן, הכרנו רק בארץ, כמו גם האבטיח. אז לא חשבתי שאהיה שחקן. זה נראה היה טבעי שאהיה חקלאי כמו אבא".

וארץ ישראל?

"היא היתה לגבינו חלום מלא אור. סבא שלי היה יושב בגינה שלו וכל היום מדבר על ירושלים. כילד, התעניינתי מה המקום הזה".

משפחת גטהון עלתה ארצה באפריל 1985 דרך סודאן, במסע רגלי רצוף חתחתים. היא חצתה מדבריות, הרים וגאיות, עד שנתקלה באנשים לא מוכרים. "הם היו במדים, צבועים בשחור ועם עיניים כחולות, שאני זוכר אותן", הוא מעיד. "אלה היו חיילי צה'ל, שזרקו אותנו לתוך המטוס".

תחנתם הראשונה היתה אשקלון. "זה היה הלם לא נורמלי לראות כל כך הרבה אנשים בבת אחת", הוא מציין. לאחר מרכז קליטה בחדרה, התמקמה המשפחה בנתניה, וגטהון למד בקריית חינוך דתית במעלות, שם נחשף לראשונה כשרון המשחק שלו באחד מחגי פורים.

עם הגיוס לצבא התפקר ושירת כמכונאי ציוד קרקע, המשך ללימודי המכניקה בפנימייה. כשהשתחרר, עבד במפעל מזגנים ולאחר מכן במוטורולה.

והמשחק?

"זה לא היה רעיון שלי. הלכתי בעקבות השחקן יוסי ואסה [המזוהה עם הצגתו 'באמהרית זה נשמע יותר טוב'], חבר שלי מהכפר באתיופיה, שגם בארץ נהיה שכן שלנו. כשהיינו חוזרים מהפנימייה, תמיד היינו מדברים על סרטים; על הסרט המצויר הזה ועל הסרט המצויר ההוא. כשהציע שאלמד כמוהו תיאטרון באוניברסיטת חיפה, זה מצא חן בעיני. שלוש שנים הרכבתי מכשירי טלפון, ונמאס לי מזה. כמה אפשר?"


"מנדפרו פרדה" (יח"צ)

"זה הוציא ממני את הביישנות"

החוג בחיפה פחות מקובל אצל החבר'ה מהברנז'ה

"בשביל אחד כמוני זאת היתה חממה. שם יכולתי להיכנס צעד-צעד לעולם הלא מוכר לי של תיאטרון. להכיר מחזות. להכיר במאים. להכיר שחקנים. עולם שלם נפתח בפני. שתיתי בצימאון כל פרט שלימדו שם.

"חוץ מהצד המקצועי, זה הוציא ממני את הביישנות. ואולי לא רק ממני. ביישנים כמוני, אם הם שחקנים או זמרים, הם משתחררים מזה על הבמה. כדי להגיע לזה, כמי שהוא נורא ביישן, הייתי חייב כל הזמן להילחם עם עצמי. בקיצור, גם אם זאת לא הפקולטה בה"א הידיעה, אני לקחתי משם מה שהייתי צריך".

בעודך באוניברסיטה, ציפית שהתיאטרון הרפרטוארי ייפתח בפניך?

"כשאתה סטודנט לתיאטרון, אתה עושה הפקה ועוד הפקה. כשאתה מגיע לשנה המסיימת, אתה אומר, אני הולך עכשיו לכבוש את תל אביב! כל תל אביב מחכה לי, חשבתי. זאת היתה טעות. באתי מחיפה לעיר הגדולה וחטפתי עוד אגרוף לפרצוף".

היה אגרוף קודם לכן?

"לא כזה, אבל היה קשה בתקופת הלימודים. לחפש עבודות. לנסות להתפרנס. המשפחה לא יכלה לעזור. הייתי חייב להשיג הכל בעצמי".

לאיזה תיאטרון פנית כשהגעת לתל אביב?

"תיאטרון? דבר ראשון השגתי עבודה כשוטף כלים ברחוב אלנבי".

בשביל זה למדת באוניברסיטה?

"כדי להשיג עבודה כשחקן צריך סוכן. זה לא היה עוזר לי אם הייתי מציע את עצמי לאיזה תיאטרון, כי מי אני בכלל. סוכן עולה כסף. חצי שנה שטפתי כלים עד שהתמוטטתי, לאחר ארבע שנים שלא עבדתי עבודה פיזית, אלא עבודות של סטודנטים. יום כן, יום לא. פתאום צריך להתאמץ מהבוקר עד הערב".

"הוא לבן, אבל הוא הכי אתיופי"

המפנה התחולל ב-2004, כשהכיר את מלכא דרך חבר. זה חיפש שחקן מחליף להצגת "תרה תרה" בתיאטרון הולגאב שהקים. מאז הם משתפים פעולה בהמשכים.

ניכר שהוא מוקיר את הבמאי שלו, אבל בכנות אופיינית הוא מודה שלא היה קל איתו. "משה קשוח כזה", הוא מעיר, "אבל צריך הרבה כמו משה מלכא. הוא לבן, אבל הוא הכי אתיופי, איש שחי את הכאב שלנו".

הצגה שלהם, "הבית של מתוקו", זכתה ב-2009 בפרס הראשון בפסטיבל עכו, כשבחלקו של גטהון נפל כפרי בשל פרס השחקן המצטיין.

התרגשת?

"יותר משהתרגשתי, אמרתי תודה ל...קירות על שהיתה לי ההזדמנות לשחק במקום כזה. מהתשואות שקיבלנו שם בכיתי בתוך עצמי. איזה פרגון. איזו אהבה. אחר כך בא הפרס שלי. מסתבר שעבודה קשה משתלמת. אם תרצו, אין זו אגדה".

"טבעי שאמצא את עצמי קשור לעדה שהיא לא בתוך הישראליות"

"פסטיבל הולגאב הוא הזדמנות להציג את העדה האתיופית שלא בסטראוטיפ הרגיל שלה", אומר מלכא. "הרי יותר שומעים על העדה בהקשר של קיפוח וכדומה ואילו כאן יהיה הדבר ההפוך".

בדרכו העצמאית קשור מלכא לעדה זו מראשית העשור הקודם; תחילה כבמאי-בית בתיאטרון "נטלה", שהיה לאנשיה (איתם הציג בפסטיבל עכו את "שחורים" של ז'אן ז'אנה) וב-2004 הקים את תיאטרון "הולגאב". "אני מרבה ליצור דברים שאולי הם לא במיינסטרים ומתוך הסתכלות אחרת", הוא מעיד על עצמו. "טבעי שאמצא עצמי קשור לעדה שהיא לא בתוך הישראליות".

נקודתית, כיצד הגעת אליהם?

"כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי, התבקשתי להעביר סדנה לחבר'ה האתיופים. כשניסינו לרוץ הלאה, מצאנו את 'בית הקונפדרציה', בירושלים, המפיק את הפסטיבל שנערך השבוע. תיאטרון 'הולגאב' הוא, בעצם, עלי. אני מביא את השחקנים ובמידה מסוימת אני כמו העובד הסוציאלי שלהם, גם הפסיכולוג והמטפלת שלהם. בני, כפי שמכונה ביינה, הוא מהקבועים שבהם".

מלכא מספר שהוא מגיע למחזותיו מתוך מעין עבודה סדנאית, "כשלפעמים הספינה הולכת מעצמה לאיזשהו כיוון אחר". לדבריו, המונודרמה 'מנדפרו פרדה' ראשיתה ברעיון של גטהון להתייחסות במחזה לפרק הסודני הדואב בעלייה האתיופית ומכך הם הגיעו למחזה-יחיד, שעלילתו מתרחשת בארץ, אבל גיבורו חוזר כל הזמן בתחזיר (פלשבק) לעברו באתיופיה. "משילוב של הבעיות בארץ עם ההוד האפריקני נוצרים דברים מעניינים", הוא סבור.

ובאשר לביינה?

"אם הוא היה חי במדינה מערבית, הוא היה נולד לאמנות בלבד, כיאה לאמן בנפשו, שהוא לא רק שחקן מצוין, אלא גם רואה את הדברים בצורה פיוטית, אבל צרכי הפרנסה דורשים ממנו עשיית דברים נוספים. זאת, מה גם שיש בעדה האתיופית הרואים בעיסוק באמנות סוג של בזבוז זמן ולא עבודה. לדעתי, במקום לשפוך סתם כך כספים על כל מיני פוליטיקאים, עדיף לממן כמה אמנים, בהם בנייה, מאחר שהעבודה שהם עושים למען הקהילה מאוד חשובה בעיניי".
 
"הנה אני בטיימס סקוור ואומר, וואו, אני פה!"

מהולגאב הגיח גטהון לבמות אחרות. כך שיחק את גלילאו גליליי בהצגת "אדם הוא אדם" בתיאטרון קרוב, שם נפגש עם ניקו ניתאי, האיש והתופעה. "ממה שידעתי, בתיאטרון יש במאי ולצדו בעלי תפקידים אחרים", סח גטהון. "בקרוב ניקו הוא תמיד הכל, ואפשר ללמוד ממנו הרבה".

והיתה ההצגה "יחיד במינו" ("אנדרגה"), שהועלתה תחילה בתיאטרון הארצי לנוער ועברה לתיאטרון הנפש. ההצגה, שוואסה היה בין כותביה, מספרת את סיפור העלייה מאתיופיה מבעד לעיניו של ילד.

"עם ההצגה הזאת יצאתי לחוץ לארץ בפעם הראשונה מאז שעליתי ארצה. להגיע לניו יורק זה היה חלום. הנה אני בטיימס סקוור ואומר, וואו, אני פה! וזה לא כמי שבא לבלות, אלא מי שהרגיש שהוא בשליחות עם הצגה כזאת, שאותה הצגנו באוף ברודוויי".

הגיע קהל?

"מה זה הגיע? היה מפוצץ!".

זה נשמע נהדר, אבל מה עם התיאטרון הרפרטוארי?

"הרגשתי שהוא סגור בפני, מה גם שיש סיבה אחרת. אני נשוי מ-2005 לאביבית, אבבו במקור, שעלתה ב-91' במבצע שלמה, ויש לי שלושה ילדים. אם לא כן, הייתי הולך לכל פינה. מתעניין. מחפש. עכשיו הייתי אורז את הדברים שלי והולך לנסות בחו"ל. אבל כשיש משפחה, זה אחרת.

"זה יפה לרצות תיאטרון רפרטוארי, אבל מה לעשות כשצריך להביא פרנסה הביתה. לנו יקראו לרפרטוארי כשלמחזה דרוש שחור, או כשצריך מישהו לתפקיד של שומר או משרת.

"התיאטרון הוא הראי של החברה. אני לא רוצה להישמע גזען, אבל אין כאן פתיחות. כשמדברים על ה'אחר', אנחנו סוג של אחר. כשאתה מבחין שצבע העור שלך מפריע למישהו, זאת הרגשה לא נעימה, ובלשון המעטה. אתה לא יכול להישאר שווה נפש מול זה. זה מרסק אותך. הדבר קשה במיוחד לנו, יוצאי אתיופיה. אנחנו נורא אמוציונליים".

היכן אתה מרגיש את זה כשחקן?

"היו מקומות שבהם הבחנתי שהרי"ש שלנו לא נשמעת טוב לאוזניים ישראליות. זה מקומם אותי. לעומת זאת, מישהו יבוא עם מבטא אמריקאי, זה סבבה. ואם יבוא עם מבטא צרפתי או איטלקי, עוד יותר סבבה".

עשית משהו בנידון?

"הרי"ש הזאת היא אני. מה, שאסתיר את עצמי?".

"כולי חתכים. המפרקים שלי מתפרקים"

בין השאר מתפרנס גטהון מהדרכה בסדנאות. "אני מלמד את הילדים שלא הכל שחור", הוא אומר. "רוצה שהם ידעו שאסור לוותר. צריך לנסות. אם הבנאדם לא יעשה בשביל עצמו, מי יעשה? בכל הנוגע אליו, הוא העולם. הוא כדור הארץ".

על החולצה שלובש גטהון מתנוסס סמל של חברה מסחרית. אכן, הוא מגיע לראיון בתל אביב מעבודתו באזור התעשייה בראש העין, כמלגזן בחברת פארם גדולה. "אני חדש שם", הוא מעיר. "התחלתי בעבודה הזאת ב-22 באוקטובר, ביום ההולדת שלי. מתיאטרון בלבד קשה להתפרנס.

"זה לא פשוט", הוא מודה ומציג את כפות ידיו המגוידות ומיובלות. "כולי חתכים. אני מרגיש שהמפרקים שלי מתפרקים, אם כי תוך כדי זה קורה שאני ממציא שיר או סיפור. אפשר לומר שעל המלגזה די למדתי בעל פה את התפקיד החדש שלי".

וכשאתה עולה בערב על הבמה?

"אני שוכח מהכל. כולי בהצגה".

ההצגה תעלה בבכורה ביום חמישי, 27 בדצמבר 2012, ב- 19:00 וב-21:00, במסגרת םסטיבל "הולגאב" בבית הקונפדרציה בירושלים. כרטיס: 70 שקל. לפרטים: 02-6245206.