הסרט לא נגמר אף פעם
 
המונח "גירסת הבמאי" הפך בשנים האחרונות לתג ייחודי של תעשיית הקולנוע, והוא מייצג ניסיון של יוצרים חשובים להגיש לקהל המעריצים את נוסח הסרט שהם היו רוצים להראות, בניגוד לנוסח שהאולפנים והמממנים רוצים להפיץ. בדרך כלל מדובר בהחזרת קטעים שהושמטו, ולעתים גם מדובר בגרסה שונה של סוף הסרט.
 
נעה רבן-קנולר, במאית ומחזאית העומדת בראש מעבדת פיס תרבות של דימונה בחרה במונח הזה כשם למחזה שהיא ושחקני המעבדה כתבו, תחת עינו הדרמטורגית של אוהד קנולר, על פי הסיפור הששי מתוך "שלוש עשרה המקטרות" מאת הסופר הרוסי-יהודי איליה ארנבורג, שפורסם ב-1922, כאשר ישב בגלות בברלין ובפריז.
 
הסיפור של ארנבורג מתאר, מה שהוא מכנה נס, המתרחש כאשר "יום אחד נחתם חוזה בין חברת סרטים לבין מר ג'ורג' רנדי ואשתו מרי. לפי אותו חוזה ישתתפו זוג שחקנים אלה, שחקנים ממדרגה שלישית במחזות זמר, בתפקידים ראשיים בסרט... את הנס הזה אפשר להסביר, אם בכלל צריך להסביר ניסים, בכך שמנהל האולפנים היה מרוגז ומבולבל אותו בוקר בגלל בגידת אשתו, ובלבל את שמו של ג'ורג' רנדי עם שמו של ג'ון ריינד, שחקן ראינוע נודע ומפורסם".

בגרסה של דימונה ג'ורג' נחוש שלא לפספס הפעם ולא לאכזב את מרי אשתו האהובה. הוא מוצא את עצמו, נכנס יותר ויותר, לדמותו של "טומי הצייד", התפקיד שאותו הוא מגלם בסרט, ומאבד לחלוטין אחיזה במציאות.
 
בדמיונו של ג'ורג', הסרט לא נגמר אף פעם: המצלמות ממשיכות לרוץ, והבמאי ממשיך לתת הוראות. ככל שחייו עולים על פסים טרגיים, הוא ממשיך להאמין, שהפעם, הוא סוף סוף נותן את תפקיד חייו.
 
גירסת השחקן
 
ההצגה שביימה נועה רבן קנולר, שהשם המתאים לה יותר היה "גירסת השחקן", עוברת בין זוויות מבט שונות, ולא תמיד ברור אם המתרחש הוא המציאות של החיים או המציאות הבדיונית של הסרט. ברגעים מסוימים נראה כאילו היא בחרה להוסיף מרכיבים מוחצנים – כמו בקטעים כוריאוגרפיים שיצרה השחקנית זוהר גורן, שאינם תורמים למיקוד העלילה וקידומה.
 
אולם בעיקרה זו הצגה אנרגטית שמתחילה בקולניות המוגזמת של וודביל, וממשיכה כמסע של קרוניות על פסים שעליהם מתרחשות התמונות השונות ברכבת, או על בימת הצילומים. סשה ליסיאנסקי עיצב את התפאורה המיוחדת לכך, ואת הקרוניות מניעים, מחליפים וקובעים במקומם השחקנים ושני עוזרי במה. זיו וולושין עיצב תאורה הנעה בין זו הבימתית לזו ה"פילמאית". 
 

גירסת הבמאי (צילום: ז'ראר אלון)

את תחושת הזמן – ימי הראינוע – מדגישות יפה התלבושות שעיצבה שירה וייז, שגם דאגה לאבזרים, ובעיקר המוזיקה הנהדרת, הצ'פלינית, שכתב אופיר נהרי, המשחק בהצגה, ובחלקה תוזמרה על ידי אשר גולדשמיט והוקלטה על ידי הסינפונייטה באר שבע בניצוחו של דורון סלומון. יש גם קטעי אנימציה "ראינועיים" יפים שהוכנו בסטודיו קיפוד על ידי נורית מיטגרץ ויואב רבן.
 
אך בעיקר כוחה של ההצגה הוא בהתלהבות היצירתית של קבוצת השחקנים. יעקב זדה דניאל מגלם ברגישות ובאנרגיה את ג'ורג', והוא מצוין ונוגע ללב בעיקר בעיצוב הדרמה הפרטית שלו, כאשר הוא מגלה את האמת על עצמו, על אשתו ועל הסרט. חנית כהן מור יוסף מרשימה כמרי, שאיננה מבינה מה התפקיד שלה בדרמה.   
 
אופיר נהרי מגזים במפגן הווירטואוזי של ג'ון, שמבקש לשמר את מעמדו ככוכב הסרט וכגבר. זוהר גורן משעשעת במידה סבירה כעוזרת הבמאי, ויואב כורש טוב כבמאי המבולבל שבכל רגע מוצא עצמו מופתע או נגרר לשנות את התסריט והעלילה.
 
בסיכומו של דבר "גירסת הבמאי" של נועה רבן קנולר ושותפיה במעבדת פיס תרבות דימונה מצליחה לספר סיפור אנושי המתלבט ונחבט בין כותלי העשייה האמנותית – של תאטרון או של סרט.