פסטיבלים - רעל ותחרה – מהוקצע ונינוח

הצגה חביבה שהייתה נשכרת אם היה בה קצת פחות תחרה והרבה יותר רעל

צמד רוצחות סדרתיות

הבכורה לביקורת של "רעל ותחרה" בהבימה מתעכבת וכשניסיתי לברר מתי תיערך נעניתי בגמגום והסבר שקודם תהיה בכורה אחרת להצגה אחרת שגם היא כבר רצה – ושתיהן בהצלחה רבה בקרב הקניינים והקהל. עיכוב כזה תמיד מעורר סקרנות, ומוליך ליוזמה עצמית, מלווה בחששות אם לא בחשד שמדובר בהצגה חלשה מבחינה אמנותית.

וכך קרה שהלכתי לראות את ההצגה המדוברת, וזה היה במקרה באותו ערב שבו נחתם הסכם ההבראה של הבימה, שראוי לברך עליו ולקוות כי בעקבותיו ישוב התאטרון הלאומי אל דרך המלך, והיוצרים והספקים יראו בחשבון הבנק את התמורה למאמציהם.

אולם רובינא היה מלא מפה אל פה, וכרבים בקהל גם אני הופתעתי לגלות שעדיין אין תכנייה, ואפילו לא תחליף של דף משוכפל עם שמות המחבר, הבמאי והיוצרים, או אפילו רק שמות השחקנים. מדובר בהצגה שרצה כבר חודשיים ויותר וזה בהחלט לא לכבוד התאטרון, ולא מגיע שכך ינהגו בקהל הנאמן לו. אפילו לא בתירוץ כלכלי.

אבל מציאות לחוד ובמה לחוד, ובמקרה הזה הבמה בהחלט איננה מצדיקה את העיכוב בהזמנת הביקורת, למרות מה שהמחזאי ג'וזף קסלרינג אומר במהלכו על מבקרי תאטרון, במחזה שהתפקיד המרכזי שבו הוא של מורטימר ברוסטר, מבקר תאטרון קטלני.

ביום אירוסיו לבת הכומר מגלה מורטימר כי שתי דודותיו הטובות והחסודות הן צמד רוצחות סדרתיות, של תריסר גברים זקנים, בודדים ובלי קרובים. כפי שהן מתוודות בפניו הן מעניקות לקרבנותיהן מנוחה נכונה בעזרת כוס יין-חמוציות שהן עצמן מפיקות, ומחזות אותו במינון מדויק של שלושה רעלים קטלניים - ארסניק, סטריכנין וציאניד.

מי שמסייע להן הוא טדי, אחיין שני הגר עמן, מטורף עם חצוצרה שמאמין כי הוא הנשיא תאודור רוזבלט ומבלה את רוב זמנו בחפירת תעלת-פנמה במרתף הבית, בה הוא קובר את הנרצחים.

אחיין שלישי, המגיח לפתע ומשבש את השלווה המשפחתית הזאת, הוא בעצמו רוצח סדרתי שנמלט מהכלא המיוחד לרוצחים מטורפים. הוא מגיע יחד עם גוויה חדשה ועם מטורף אחר, מנתח פלסטי, שבניתוח האחרון הסב את פני האחיין לאלה של פרנקנשטיין, כפי שעוצבו בסרט הראינוע.

"רעל ותחרה" (יח"צ)

רוצחות ונהנות

המחזה של קסרלינג נכתב בסוף שנות השלושים ובעקבות הצלחתו הפך לסרט מצליח בבימויו של פרנק קאפרה ובכיכובו של קרי גרנט, ששנא את התפקיד ואת משחקו בו. בארץ המחזה הועלה לראשונה ב-1952 בתאטרון הקאמרי, בבימויו של יוסף מילוא ותחת השם "למי תקעה החצוצרה", אך ההצגה ירדה אחרי 39 הצגות.

ב-1991 כבר היה זה סיפור אחר, וההצגה בבימויו של רוני פינקוביץ' רצה 205 פעמים (להיט מכובד במושגי אותם ימים), והריץ ברחבי הארץ את מרים זוהר וליא קניג, כצמד האחיות החסודות למראה, יחד עם דרור קרן כאחיין הנדהם לגלות את האמת עליהן ודב רייזר כטדי.

עתה חוזר המחזה בתרגום חדש וטוב של דורי פרנס (הקודמים היו של יאיר בורלא ושל בן בר-שביט), ובבימויו המהוקצע והנינוח של משה קפטן, בתפאורה טירתית יפה של ערן עצמון, תלבושות תקופתיות של ילנה קרליך, תאורת-מתח של קרן גרנק ומוזיקה מאוד אפקטיבית של דניאל סלומון.

את סדרת המטורפים המאכלסת את ההצגה הזאת מגלמים שורת שחקנים מעולים, ובראשם, כשתי הזקנות המתוקות, ליא קניג ודבורה קידר, במשחק הכי מאופק שאפשר לצפות מהן בתפקידים כאלה. הן ישירות וגלויות בהנאה שלהן – שעוברת בקלילות אל הקהל.

את מנת האנרגטיות השועטת שמר קפטן לאמנון וולף המרשים כטדי, ובעיקר, ועם קצת הגזמות קומיות, לתומר שרון המצוין כמורטימר המנסה לשים קץ לסיפור. אילנית גרשון טובה כאיילין, המאוהבת בו בתחכום נשי הוליוודי. האיפוק מאפיין גם את משחקו המושלם של אלון נוימן כאחיין השנוא שהגיח מהכלא, וזאת בניגוד להגזמה של פיני קידרון כשותפו לדבר עבירה.

מצוין ומשעשע במיוחד הוא דניאל סבג כשוטר שחולם להיות מחזאי ומאלץ את מורטימר לעזור לו. אבינועם מור חיים, לשעבר מעמודי התווך של החאן הירושלמי, גויס לשלושה תפקידי משנה שהוא מגלם היטב. עוד נוטלים חלק במתרחש, כשוטרים ומפקדם ארז רגב, איציק כהן וניר שיבר.

בסך הכל "רעל ותחרה" אמורה לספק את הסחורה לקופת הבימה, ואין בכך רע, אך היא הייתה נשכרת אם היה בה קצת פחות תחרה והרבה יותר רעל.