הצגה אינטימית וחכמה בתיאטרון החדר על דמיון ומציאות בספרי-מתח ומה שמתחבא בהם
משמעות קיומית
"אורטל חייבת למות" היא יצירת תאטרון מקורית שמיועדת להכניס קצת סדר במחשבה על אמת ובדיה באמנות הסיפור והמשחק. אך היא בעיקר הצגה מרתקת, שגם אם היא רחוקה מהשלמות של מחזה כמו "מחכים לגודו", עדיין היא מעניקה צופים בה מידה לא מבוטלת של משמעות קיומית.
זה קורה באינטימיות של "האולם הגדול" של תאטרון החדר של אמיר אוריין, שהוא היועץ האמנותי והמלווה המסור הנוטל חלק חשוב בדיון המסורתי המתקיים אצלו ככלות כל הצגה. שם, בסלון של דירתו הפרטית, מעלים שלושה שחקנים את המחזה ששניים מהם – איתמר נצר ושרון שלומי, יחד עם רונן קובלסקי, כתבו בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש-בשן, מחברת הרומן "סיפור קטן ומלוכלך".
ההצגה, בבימויו המתוחכם של יניב מויאל, מתחילה כמפגש עם בציר קרמניצר, מחבר סדרת ספרי מתח שהגיבורה שלהם היא אורטל. היא מתוארת בסדרה בשפע תפקודים כבלשית ומרגלת, מומחית לאמנות לחימה, פאם-פאטאל, דוגמנית, בעלת הישגים מיניים נרחבים.
אורטל היא גרסה נשית של ג'יימס בונד. כמו בונד שכל סרט מעלילותיו הוא מופרך ומלאכותי (למעט האחרון "סקייפול"), כך אורטל בספריו של קרמניצר, המונחים לפניו על השולחן (שכריכותיהם עוצבו על ידי ירון פרידמן). בכל אחד מהם היא יוצאת להציל את העולם, ובדרך כובשת את הגברים הכי שווים.
אלא שמשהו משתבש בהרצאת הדברים של הסופר, שאיתמר נצר חי אותו בטבעיות מרתקת של "לא שחקן". בסיוע של וויסקי שהוא גומע ממנו בלי הרף קרמניצר משנה את כללי המשחק, שהכתיב לו מנהלו-סוכנו, בגילומו השקט של רן בן עזרא, הניצב מהצד ומשגיח על המתרחש עד לרגע שבו יצטרך להתערב במתרחש.
בניגוד לתכניותיו שלו, נשמע קול מתוך הקהל המונה קצת יותר מתריסר צופים, קולה של אישה יפה, לבושה בשחור, המתריסה כנגד הדברים של הסופר, ובכעס גדול מחליטה לצאת החוצה. זה נראה אמיתי ומשכנע עד כי כאחד הצופים דרשתי כי יחזירו אותה לאלתר, ואיימתי שאם לא גם אני אקום ואלך.
בהתערבות זו חרגתי מעמדת המבקר המבין שהכל "רק הצגה", וכי השאלה היחידה האפשרית היא מתי האישה תחזור, ומה תפקידה במתרחש. ההתערבות הזאת כפי שהתברר הלחיצה קצת את נצר, ושימחה את אוריין, כדוגמה לחיוניותה של שיטת "המעגל הפתוח" שלו.
"אורטל חייבת למות", צילום: רועי טוכבנד
כאשר האישה בשחור חזרה והפכה לגורם פעיל בהצגה, התברר (כצפוי) שהיא אורטל. שרון שלומי מגלמת אותה בשקט של עוצמה פנימית מרשימה. הסכסוך המתפתח הוא על גורלם וזכויותיהם, כדמויות בדיוניות ואמיתיות גם יחד. כי כן, המחבר, בייאושו מכשלון ספרו האחרון, החליט להוציא אותה להורג. היא חייבת למות. בתפנית דרמטית שאני מנוע מלחשוף אותה, יתברר כי מותה יהיה גאולתו שלו.
אולי במודע, ואולי שלא בכוונה, הסיפור כולו התחבר לי עם שני מיתוסים ידועים – זה של פיגמליון וזה של הגולם מפראג – ואפילו בנקודה מסוימת מאוד עם תופעת הדיבוק, וזאת נוכח ההתעקשות של אורטל לחיות כנגד רצונו של יוצרה הנאבק להשתחרר ממנה.
אך גם, כפי שכבר רמזתי, המחזה התחבר לי עם "מחכים לגודו" של סמואל בקט כאשר השאלה המתעוררת מעבר לעלילה עצמה, היא זו של משמעות הקיום בעולם שאין לו הסבר חוץ מזה של הקיום עצמו. הסופר וגיבורת ספריו גם יחד מחכים לפתרון שייתן מענה לתהייתם על עצמם.
"אורטל חייבת למות" היא הצגה שראויה לחיות, והיא אחת מאותן פנינים בשרשרת הפרינג' האיכותי שמציב מראה לא מחמיאה לתאטרון הרפרטוארי. חפשו אותה בלוחות ההצגות של תיאטרון החדר, וגם במקומות אחרים, ואל תוותרו על הזדמנות לקבל תאטרון מרתק, מהנה, ומערר מחשבה.