מחיר המלחמות והכיבוש
 
מחזהו החשוב של אוריפידס "הנשים מטרויה", אחד מאבני היסוד של הדרמה מאז שהועלה באתונה ב-415 לפני הספירה, מגיע בפעם הראשונה אל הבמה הישראלית במלואו ובנוסחו המקורי, ובתרגום עברי חדש ומאיר של שמעון בוזגלו, רק בחלק מההצגה, במשולב עם תרגומים ליפנית של הריואה ימגטה, ולערבית של המתרגם המצרי אמין סלאם.
 
שלוש הלשונות מהוות את ליבת הפרויקט הבימתי המיוחד שיזמה לפני ארבע שנים הדרמטורגית של הקאמרי ד"ר ורדה פיש, כאשר נפגשה עם יוקיו נינגאוואה מחשובי הבמאים של יפן. הפרויקט מופק על ידי הקאמרי ו"טוקיו מטרופולין", הגדול בתאטרוני טוקיו, במסגרת אירועים לציון 60 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ליפן.
 
"הנשים מטרויה" מבוסס על סדרה של מיתוסים על מלחמות ויצרים. המחזה הוא תגובתו של אוריפידס לסדרה ארוכה של כיבושים ומעשי טבח, התעללות בשבויים, במיוחד בנשים וילדים, שהתרחשו בתקופתו, כשהמפורסמת מכל המלחמות בתקופת חייו היא מלחמת 27 השנים בין אתונה, ספרטה ובעלות בריתן.

המחזה נפתח בפרולוג שבו אתנה משכנעת את פוסידון לנקום ביוונים שהערימו על טרויה בסיוע תרמית סוס העץ הגדול, כבשו אותה, הרסו ובזזו, שחטו את כל הגברים והעלו אותה באש.  מיד אחרי הפרולוג היוונים מוציאים מבין ההריסות העשנות את הנשים שנגזר עליהן להיות שפחות ופילגשים לראשי הצבא היווני והמפקדים.
 
בראש קבוצת הנשים ניצבת המלכה הֶקָבֶּה (כך צ"ל ולא הקוּבָּה, כמקובל עד כה), בתה הנביאה המטורפת קסנדרה, וכלתה אנדרומכה, אלמנתו של הקטור, בנם הקטן. יחד אתן נשות טרויה המשתתפות במחזה כמקהלה המלווה את את המתרחש, מעירה ומאירה אותו. בהמשך ישלפו הכובשים גם את הלנה, שברחה מיוון ומבעלה מנלאוס, יחד עם פריס בן המלך מטרויה והשיקה אלף ספינות ומלחמה עקובה מדם.

בזה אחר זה מעלה המחזה את סיפור תבוסתה של טרויה בתום עשר שנות מלחמה, כטרגדיה של מנצחים שמנקודת מבטה של קסנדרה, הם המנוצחים: כן, היא אומרת, טרויה נהרסה עד דק, ולוחמיה נהרגו כולם. אבל הם נקברו באדמתם, שלא כמו חיילי יוון שנהרגו בנכר והם קבורים באדמת טרויה בלי זכר.
 
הדברים האלה הם הביטוי המובהק של מחיר המלחמות, ואם תרצו מחיר הכיבוש. זאת כמובן נחמת-עניים, גם אם היא אמת לאמיתה. והמחזה הזה גם כשהוא מעלה על נס את עוצמת הנשים מול הגורל הצפוי להן מידי המנצחים, איננו שוכח לרגע שהקינה הגדולה הזאת בוקעת גם מתוך חולשתן, כמייצגות את התבוסה שהיא לעולם כואבת.
 
זה המישור המשלים לעת אסון את המישור הטבעי שבו האישה היא ציר החיים העיקרי של החברה, ומשקל נגד לציר המוות שלה – המלחמה. אם אריסטופנס הציג את הנשים ב"ליזיסטרטה", הקומדיה האבסורדית לשעתה כאמצעי לעצור מלחמה, אוריפידס עושה זאת בטרגדיה אבסורדית לדורות רבים כאמצעי להזהיר מפני תוצאותיה.

"הנשים מטרויה", צילום: אבירם שהינו
 
קונצרט של משחק פוליפוני
 
כבר מהרגע הראשון ברור כי מדובר בהפקה מרשימה באפקט החזותי, המוזיקלי והסאונד שלה, שתרמו לה יוצרים יפניים. יש בעיצוב הכללי פשטות הנקבעת על ידי יריעות בד שחורות התלויות משלושת צדי הבמה, שבהן גם קבועים הפתחים אל הבמה, וגרם מדרגות שעליו ועל קדמת הבמה נעה ומשחקת הלהקה הגדולה: שבע שחקניות יפניות ו-18  שחקניות ושחקנים מישראל, מחציתם מהמגזר הבימתי הערבי.
 
אלה אמורים להגיש יצירה שלמה ברוחה, אם לא בסגנונה, הנובע מהמרקם התלת-לשוני (מצדי הבמה מוקרן תרגום לעברית, ומעליה מוקרן תרגום לערבית ואנגלית), ובעיקר מהגישה והמסורת הבימתית המגוונת של מרכיבי הלהקה. זהו אתגר קשה לביצוע, ולא פחות מכך לצפייה, ובעיקר למי שאינו אמון על המסורת הארוכה של יפן, או על המסורות הצעירות של התאטרון העברי והתאטרון הערבי שלנו.
 
הבמאי נייאגאווה הניע את ההצגה כקונצרט פוליפוני כך שמתוך ההבדלים הברורים לעין ולאוזן ניכרים סממנים מאחדים של פולחן שמאזכרים את העובדה שניצחון ותבוסה הם זמניים ועל-זמניים. הנשים, יפניות, ערביות או יהודיות, שומרות לכל אורך ההצגה על זהותן הנשית, והפתוס שלהן מדבר בשפה של הנשיות הקלאסית האוניברסלית שעוצבה על ידי הדרמה היוונית.
 
בלב ההצגה ניצבת השחקנית היפנית המרתקת קאיוקו שיראישי המגלמת בעוצמה רגשית את הקבה, המלכה הרואה את חורבן מולדתה, את הרג בעליה, בניה וחייליה. עתה היא צופה בדרכן האחרונה של בתה, כלתה ונכדה, ומתוך יגונה גם אינה מוותרת על נקמה קטנה בהלנה. היא מקוננת, זועקת כנגד האלים, והיא מלעיגה בסגנון משחק מלא הדגשות ווקאליות ותנועה מסוגננת.
 
הצלחת המרקם הרב לשוני היא בעיקר במפגשים הדיאלוגיים בין שיראישי לבין אולה שור סלקטר הנפלאה בפשטות ובישירות של משחקה כקסנדרה, בעברית הבהירה של בוזגלו, ואחר כך בינה לבין ראודה המרגשת בכאבה כאנדרומכה, בערבית, ובמיוחד בפרידתה מבנה (בגילומה האילם של יעל אולמן). 

 

"הנשים מטרויה" (מקור: דף הפייסבוק של הקאמרי)

כך גם המפגשים בין הקבה למנלאוס, שאותו מגלם מוטי כץ בנוסח האופרטה של אופנבך, ובינה לבין מחמוד אבו ג'אזי, המגלם בישירות את השליח המייצג את המנצחים וגזר דינם, אך מגלה חמלה אנושית.
 
במפתיע, אפילו המפגש של הקבה עם הלנה, בגילומה המפתה של יוקו וואנו, גבוהה ויפהפייה, נשמע לאוזן הזרה כבין שתי תרבויות יפניות, מסורתית וחדשה. מפגש לשוני אחר וחד פעמי, בין עברית לערבית, מתקיים בתמונת הפרולוג בין אל הים פוסידון, שאותו מגלם אשרף ברהום, לבין האלה אָתֵנָה, שאותה מגלמת שירי גדני.
 
החלטה בעייתית ביחס למקהלה
 
אבל המרקם הרב לשוני עולה על שרטון מפתיע דווקא בהחלטה הנוגעת למקהלת הנשים במה שהיה יכול להיות הביטוי החזק ביותר של האוניברסליות של הדרמה הזאת. תפקיד המקהלה ביצירה הזאת כפול במשמעותו.
 
מחד גיסא היא המרכיב החיוני לכל הדרמה היוונית, בהיותה גם עדה למתרחש וגם ההד המתדפק על כתלי ההיסטוריה. עמה מנהל הגיבור דין ודברים, והיא זו שפוסקת בסופו של דבר את מהות הקתרזיס. ומאידך גיסא המקהלה, במחזה הזה, היא האנטי-גיבורה הקולקטיבית של המלחמה, שהקבה, בתה וכלתה, וגם הלנה, הן הסולניות שלה. 
 
הבמאי החליט, מתוך ראיית ייחודו של הפרויקט אך גם מבחינה עניינית, כי בהצגה הזאת המקהלה תהיה גוף מסיבי מאוד. לפיכך הוא החליט כי מספר הנשים במקהלה יעמוד על 15, בהן חמש מיפן ועשר מישראל, בחלוקה שווה: חמש שחקניות יהודיות - תיקי דיין, רבקה מיכאלי, אודליה מורה-מטלון, דניאלה וירצר ואסתי קוסוביצקי – וחמש שחקניות ערביות- סלווה נקארה, ראידה אדון, ח'אולה דיבסי, חנאן חילו וענת חדיד. והן מצוינות, כל ה-15.
 
כאשר כל ה-15 מתערבבות אלה באלה, וכאשר אחת מהן מדברת, או כשקורה והן כולן מדברות יחד – בשלוש השפות – זה נראה ונשמע מרשים. אלא שברוב הזמן הקבוצות נבדלות זו מזו. אך בעוד שהקבוצה היפנית הומוגנית בסגנון המשחק וההבעה, בשתי הקבוצות האחרות השחקניות אינדיבידואליות. כך רצה הבמאי ונתן להן לעצב את משחקן, כל אחת לפי אופייה וטעמה.
 
יתר על כן, בהחלטה שגורמת להארכת ההצגה אל גבול השעה השלישית, ולפיכך גם מחייב הפסקה, כל טקסט שנאמר על ידי המקהלה חוזר שלוש פעמים, ביפנית, בעברית ובערבית, בסדר זה או אחר. זה נחמד בהתחלה אבל מהר מאוד זה מעייף, ואפילו מטריד.
 
לטעמי מעבר לארכנות המיותרת השיטה הזאת גם חוטאת למהות הקבוצתית של המקהלה, ואפילו למבנה המוכר של חלוקה בין שתי מקהלות, העונות זו לזו. עדיף היה – ובדרך כלל אינני נוהג להשיא עצה מסוג זה – אם הטקסטים היו נאמרים פעם אחת בלבד, כל טקסט על ידי אחת מהקבוצות או אחת מהנשים בהן.
 
האתגר: גרסה ישראלית מלאה
 
אבל בסופו של דבר מדובר במרכיב חשוב אחד של הפרויקט המיוחד הזה, שנראה כי הכוונה הראויה שלו הייתה ליצור מופע גדול בעל משמעות אוניברסלית, ודווקא בזכות המשמעות הלוקלית שלה – גם ישראלית וגם יפנית, גם היסטורית וגם עכשווית. 
 

"הנשים מטרויה" (מקור: דף הפייסבוק של הקאמרי)

הכוונה הזו הנחתה החלטות בימוי ועיצוב, ששיאן מגיע בחלקה האחרון של ההצגה. תחילה, כאשר הקבה מקבלת לידיה את גופת נכדה, והיא יחד עם הנשים מכינות אותו על המגן של הקטור לקבורתו באדמת מולדתו החרבה. אחר כך, נוכח הלהבות העולות מחומת טרויה, ומאירות את האולם באדום, באה לסיומה הדרמטי והמרגש הקינה הגדולה של אוריפידס. 

עכשיו רק נותר לראות אם כחלוף הגרסה היפנית-ישראלית של "הנשים מטרויה", התאטרון הקאמרי ימצה את ההשקעה שכבר נעשתה, ישבץ שתי שחקניות ישראליות בתפקידי הקבה והלנה ויעמיד את ההצגה לרשות הקהל הישראלי המעוניין – שכבר מוכיח את עצמו בהצגות שני הריצ'רדים.

אם כך יקרה, התרגום הנפלא, המשחק המרגש וכל ההפקה המושקעת הזאת לא יהיו רק אפיזודה חולפת, חשובה ככל שהייתה, בספר התאטרון שלנו.